זו התקופה הזאת בשנה שנפתלי בנט מנסה להיות מגניב. תשכחו מבנט הביטחוניסט, האולטרה-פטריוט, הגאווה הישראלית, הגבר-גבר. תשכחו מבנט מסיירת מטכ"ל ומהאקזיטים. תשכחו מבנט שתוקף דיפלומטים אמריקאים ומשתיק עיתונאיות בריטיות. בחודשים הקרובים אנחנו הולכים לקבל את בנט בפאזה המאגניבה, וזה הולך להיות מעייף. מחולל ממים? צ'ק. הופעה נינוחה ועוקצנית ב"מצב האומה"? צ'ק. דיאלוג פייסבוקי עם פולישוק? צ'ק. ועכשיו מגיע הסרט.
בסרטון החדש של בנט, שנועד לקדם את ההתפקדות ל"הבית היהודי" (אגב, זה על חשבון המקומות ש"תקומה" אמורה לפנות?), מופיע שר הכלכלה בדמותו של היפסטר גנרי: חובש כובע מצחייה, מרכיב משקפיים עצומים, אזניות גדולות חובקות את צווארו וזקן עבות מעטר את לחייו. אם היה לו את זה ביותר קלישאה, הוא כנראה היה מצלם את זה בברלין.
אבל בנט צילם את הסרטון בתל אביב, ולא בכדי. בנט מבקש לבסס את החיבור בין היפסטרים לתל אביב, כאילו העיר כולה היא בועה של מזוקנים ממושקפים שמאזינים רק למוזיקה שמדברים עליה בפיצ'פורק. התל אביביים השמאלנים והמנותקים, אנשי האספרסו והתל-אופן, הם ממילא לא קהל היעד של בנט. בהם אפשר לסנוט בלי להתנצל.
ואכן, "מפסיקים להתנצל" הוא הסלוגן המוביל את הקמפיין. בסרטון מתנצל היפסטר בנט בפני מלצרית ששופכת את ספל הקפה שלו, בפני נהג שמתנגש ברכבו מאחור, ובפני בחורה שחוטפת לו אופניים להשכרה. המשל הזה מתוחכם בדיוק כפי הוא נשמע. במשל הזה, היפסטר בנט הוא ממשלת ישראל המתנצלת על כך שאחרים פוגעים בה. במלים אחרות: אנחנו רכרוכיים, אנחנו מתרפסים, אנחנו חסרי עמוד שדרה, ואנחנו צריכים להפסיק להתנצל. האם יש מקרים שבהם צריך להתנצל? האם התנצלות היא לא בהכרח חולשה? אולי זו אפילו מעלה אנושית? אולי. אבל לא אצל היפסטר בנט.
מנהיג וסחבק
בנט רוכב על סוס ה"לא מתנצל" כבר זמן רב. את האמירה הבן-גוריונית על כך שלא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים הוא הפך למוטו, ושום חרם אירופי או התבטאות אמריקאית עוד לא הצליחו לשכנע אותו שאומות העולם באמת מתעניינות גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא רק ב-Waze. מדיניות האי-התנצלות הגיעה לשיאה כשהתראיין בנט ל-BBC לאחר הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף ונופף מול המצלמה בתמונתו של אחד ההרוגים. המראיינת ביקשה ממנו שלא להראות את התמונה (שמחללת בראש ובראשונה את כבוד המת). בנט הצליח לשחק את המשחק הכפול: גם להוריד מיד את התמונה, וגם לספר אחר כך לאומת הפייסבוק שהוא לא ייכנע לניסיונות ההשתקה. "לא אפסיק לעולם", הבטיח השר ששכח איך הפסיק מיד כשהתבקש לעשות זאת.
ראיונות תוקפניים ונאומי תוכחה הם הלחם והחמאה של בנט, אבל הוא מרגיש בנוח לא פחות באזורים הפחות מעונבים של הזירה הפוליטית. שם הוא מחליף את הרעל בעיניים בחיוך ג'וקר וממיס את דרכו אל לב מצביעיו הכמהים למנהיג ציוני גאה וזקוף קומה – עדיף עם עבר קרבי בסיירת וחיבה לטיולים בשבילי הארץ. בנט בנה את הפרסונה הפוליטית שלו בדיוק על הטווח הזה שבין מנהיגות לעממיות, והוכיח לאהוד ברק שאפשר להיות גם מנהיג וגם סחבק. הוא אימץ את קריאת ה"אחי" הישראלית והפך אותה ל"בנט זה אח". את מדיניות קירוב הלבבות הוא לקח אל הקצה, ובמקביל שפך את חמתו על הגויים. ואת כל זה הוא בנה על גבי נוכחות מאסיבית ואגרסיבית ברשתות החברתיות, עתירת כוכביות ולייקים.
הסרטון האחרון משתלב נהדר באסטרטגיה הבנטית: לעטוף מסר פשוט עד כדי פופוליזם באריזה קלילה ומחויכת. כך הופכת התמודדות עם משברים דיפלומטיים ללא יותר מסערה בכוס קפה שנשפכה. בדרך, בנט שוב מוכר את עצמו למצביעיו גם כמנהיג וגם כסחבק – וגם כגאון מדיה חברתית שעדיין יודע לסחוט לייקים טוב יותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית. אם לא יקבל אחרי הבחירות את משרד הביטחון, הוא תמיד יוכל לחזור לשדרות רוטשילד ולפתוח משרד פרסום. הוא אפילו יכול לשמור על הזקן.