ועדת הבחירות: דור בביוף, בן בירון, נעמה ברקן, איתי ולדמן, מיכל ישראלי, עידית נרקיס כ"ץ, קליה מור, גילי נוי, דור צח, אהוד קינן, תומר קמרלינג, נעמה רק, ניב שטנדל

הכי עמד בציפיות: הפרק התשיעי בעונה השישית של "משחקי הכס"

עד לרגע האחרון כמעט נחשבה העונה השישית של "משחקי הכס" לאחת החלשות בתולדותיה. "משעמם" הפך לתואר המקובל לתיאור חוויית צפייה בפרק, ציוני המבקרים היו מהנמוכים שניתנו לה, והכל היה מוצדק; יותר מאי פעם הסדרה הסתרבלה בין שלל דמויותיה ולוקיישניה והשאירה מעט מאוד זמן מסך שבו דמויות ועלילות היו יכולות להתקדם.

העובדות הללו הציבו את "משחקי הכס" בפתיחת הפרק התשיעי והמחייב-היסטורית עם הגב לקיר. וכש"משחקי הכס" עומדת עם הגב לקיר - היא פורשת כנפיים ונוסקת כמו דרקון.

"משחקי הכס" היא לא סדרה של קרבות, הגם שהיא מצטיינת בהם. זה לא מה שהופך אותה למוצלחת. אנחנו לא צופים בה בקנאות של מסדר דרורים במשך שש עונות, במספרים עצומים ובאובססיביות כמעט חסרת תקדים, רק בשביל לראות סוסים מתנגשים בסוסים ודם מוקז על העדשה. אנחנו צופים בה בשביל האינטריגות, הבריתות, הבגידות, הנקמות, החטאים והעונשים. אלה לא מלחמות הכס; אלה המשחקים שסביבם.

אבל לפעמים גם "משחקי הכס" צריכה קרב טוב שיציל אותה מעצמה. זה מה שקרה ב"קרב הממזרים", עם הנסיך שהובטח והפרק שקיים. הפרק הזה לא רק שהציל את העונה, אלא גם הבהיר ש"משחקי הכס" צועדת עכשיו בדרך חדשה, פוסט-ג'-ר-ר-מרטינית. זו דרך שבה הצדיקים עולזים, הרשעים נטרפים, הקרבנות נוקמים, והצופים נהנים. ועכשיו, מבחינתנו, שהחורף מגיע.

(ניב שטנדל)

הגיבור המקופח של השנה: ג'ראלד מ"מוצאים את דורי"

"דורי" הציג נבחרת מקסימה של דמויות הסובלות ממוגבלויות שונות, אבל לא נותנות לזה להרוס להן את החיים. חוץ מג'ראלד, כלב ים חד-גבה ואילם, שנשאר בגדר ילד כאפות של חבריו הציניקנים. לאנשים פשוט אין בושה. העם דורש "מוצאים את ג'ראלד".

(נ"ר)

השחקן שהכי מתברר שהוא לא יודע לשיר, אבל למי אכפת כי מתברר גם שהוא מצחיק: ראיין גוסלינג

השירה והריקודים של ראיין גוסלינג ואמה סטון הם כנראה החוליה החלשה ב"לה לה לנד" המקסים מכל בחינה אחרת, אבל עיקרן תחילה - זה הסרט השני ברציפות שבו גוסלינג גורם לי לצחוק בקול רם. הראשון היה "בלשים בע"מ", גם הוא יליד 2016 ואחד הסרטים הטובים והלא מספיק מוערכים של השנה. גוסלינג שיחק בשנים האחרונות הרבה בחורים קשוחים, הרבה תפקידים של "שתוק ותיראה מלחיץ באופן אגבי" – ר' "דרייב", "רק אלוהים סולח" ו"מקום בתוך היער". ב-2016 היה תענוג לגלות אותו כקומיקאי.

(תומר קמרלינג)

הסרט הקצר של השנה: "שנה טובה מסגן השר ד"ר מייקל אורן"

סרטו הדוקומנטרי של אברהם ג'וזף פאל (אמן קנדי שרכש את השכלתו הקולנועית באוניברסיטה של החיים) הוא סיפור מרתק על מוסר ואמונה. במרכז הסרט ניצב אדם תימהוני אך מודע לעצמו ("הייתי שונה, הייתי מוזר", הוא מספר ברגע נוגע לב בפתיחת הסרט), שמנהל שיחות ביער עם אלוהים במטרה להידמות לו ("עזור לי להיות יותר כמוך"). מכאן יוצא הגיבור למסע אמוני (שמסופר כולו במונולוג רצוף), שבמהלכו הוא מגלה כי הוא מוקף בניאו-פגנים (במסווה של מונותאיסטים) ומבין שעליו להילחם את מלחמתו של אברהם אבינו (השימוש הכי יפה שנראה השנה בקריאה "הנני", לרבות השיר של לאונרד כהן) ולהתייצב בפני "האתגר הגדול ביותר של ימינו": להבין שאנחנו משרתים את אלוהים.

את הסיפור הזה מתעד פאל באמצעים סינמטיים פשוטים ומוגבלים – שתי מצלמות קבועות, סט מצומצם אחד, שחקן בודד – שמייצרים הקשבה רציפה ונטולת זיקוקים אודיו-ויזואליים, ומהדהדים את הקריאה של הגיבור לעמידה ענווה בפני האל. את הצילום החזיתי הרצוף קוטע פאל מדי פעם בחיתוכים שנראים תמוהים, אך למעשה מייצרים זווית מבט נוספת, כמו-חיצונית, מעריצה ומשתאה, על הגיבור – ממש כפי שהוא מביט על אלוהים. שילובן של כתוביות תרגום עילגות הוא הקריצה של פאל לצופיו דוברי העברית – היחידים שיכולים לזהות את הטעויות המביכות-לכאורה, ובכך להבדיל את עצמם מהגויים הניאו-פגניים שמפספסים את הבדיחות והמסרים הדו-משמעיים.

אולם את מירב השבחים ראוי פאל לקצור על הברקת הליהוק של מייקל אורן כגיבור הסרט. אורן, המגלם בסרט את עצמו, מעניק כאן תצוגת משחק חד-פעמית ובלתי נשכחת. מתחת לחזות של אדם משכיל ומהוגן, רציונליסט עם דוקטורט בהיסטוריה ונבחר ציבור עם גרוויטס, בעל דיבור רך באנגלית רהוטה, אורן מצליח לשמר ניצוץ משיחי מבהיל. בסופו של דבר, זוהי ההופעה המכשפת של אורן בתפקיד הראשי שהופכת את הצפייה ב"שנה טובה מסגן השר ד"ר מייקל אורן" לחוויה מהפנטת.

(ניב שטנדל)

הנבל הכי נבזי:  ניגן מ"המתים המהלכים" 

מעריצי הקומיקס שעליו מבוססת "המתים המהלכים" חיכו להופעתו של ניגן בסדרת הטלוויזיה שנים, והיוצר רוברט קירקמן חגג את הציפייה הזאת והביא למסך את כל האכזריות של ניגן המצויר, פלוס כמה בונוסים. הפרק הראשון של העונה השביעית השאיר את המעריצים המומים ומדממים, וניגן (בגילומו המרהיב של ג'פרי דין מורגן) המשיך להצדיק את מעמדו כאדם האכזרי ביותר בעולם הפוסט-אפוקליפטי, עם שילוב מדויק של היגיון, כריזמה וסקס אפיל כדי לבלבל את כולם כהוגן ובעיקר להצדיק את העובדה שהם מצייתים לו למרות שהוא, ובכן, פסיכופט.

(מיכל ישראלי)

ציטוט השנה: "ניסיתי את טרנד שיטת הארגון היפנית הזאת, שאתה מחזיק כל פריט שיש לך אותו וזורק אותו אם הוא לא מביא לך אושר. אז זרקתי את כל הירקות שלי ואת חשבון החשמל" (מינדי קיילינג ב"מינדי")

במשפט אחד מסכמת בצורה מדויקת מינדי להירי, הדמות של מינדי קיילינג מהעונה החמישית של "מינדי" (The Mindy Project), שניים מהדברים המרכזיים שקרו לנו ב-2016: מארי קונדו ומילניאלס. מארי קונדו פרצה לחיינו השנה עם סוד הקסם היפני שלה, שיטה שמציעה פתרון חדש לניקיון הבית – לזרוק כמה שיותר חפצים שלא מביאים לכם אושר ולהישאר עם רשימת פריטים מצומצמת אך מדויקת. המילניאלס (דור ה-Y) הם הצד השני של המטבע הזאת, ההיפך הגמור מכל מה שמארי קונדו מטיפה לו: לא אחראיים, מגדירים את עצמם דרך החפצים שלהם ומעלים על נס את תרבות הג'אנק.

מינדי להירי אמנם קצת ירדה בפופולריות בשתי העונות האחרונות שלה, אחרי שבוטלה ע"י רשת FOX ועברה ל-Hulu האינטרנטית, אבל מינדי קיילינג היא עדיין אחד הקולות המדויקים והמצחיקים בטירוף של של הדור הזה (סליחה, לינה דנהאם ואיימי שומר). העונה החמישית של "מינדי" אמנם לוקה בחסרונות בולטים, אבל היא עדיין אחד הדברים הכי המצחיקים על המסך שלי כרגע.

(עידית נרקיס כ"ץ)

הכי צריך לזכות בגלובוס הזהב: ג'וד לאו ב"האפיפיור הצעיר"

ברור שג'וד לאו צריך לזכות בגלובוס הזהב לשחקן השנה על תפקידו כ-, ובכן, אפיפיור צעיר ב"האפיפיור הצעיר". אם הוא לא יזכה זה אומר שאין אלוהים, כפי שהדמות אותה הוא מגלם - כן, האפיפיור! - חושדת.

מאחורי הסדרה עומד פאולו סורנטינו האיטלקי – אחד הבמאים המסקרנים בעולם, שהתפרסם ב-2011 עם "זה בוודאי המקום" בכיכובו של שון פן, ולאחר מכן הבריק עם "יפה לנצח" הנהדר ו"נעורים" הנהדר קצת פחות. סורנטינו ממשיך ב"האפיפיור הצעיר" להתעסק בנושאים החביבים עליו - ריקבון מוסרי, שקיעה, דקדנטיות. ואיזה מוסד ראוי יותר לקבל טיפול תחת הפריזמה הזאת מאשר הכנסייה הנוצרית?

סיפור המסגרת של הסדרה הוא מינויו של חשמן אמריקאי צעיר, שאף אחד בכנסייה לא יודע עליו יותר מדי, מתמנה בהפתעה גמורה לתפקיד האפיפיור, האיש החשוב ביותר בעולם הנוצרי הקתולי. המועצה הבוחרת מחליטה לבחור בו כי היא רוצה למנות מועמד בו תוכל לשלוט. עד מהרה מי שבתחילה נראה כמו אדם פסיבי וחסר תכונות, מתגלה כמפלצת המעוניינת להחזיר את הכנסייה הנוצרית לימי הביניים. הסדרה אמנם עלתה קצת לפני הבחירות בארה"ב, אבל אין ספק שדמותו של האפיפיור מושפעת מדונלד טראמפ. השאלה שמנקרת כל הזמן היא מה בעצם קורה כשכופר גמור, מקיאווליסט חסר נשמה, אדם שאיש לא נתן לו סיכוי לנצח, וחשוב מכל איש שהחיים הם סוג של משחק בעבורו, משתלט על המשרה הרמה ביותר בעולם.

"האפיפיור הצעיר" היא איטית, פיוטית ואסתטית כמו שרק סורנטינו יודע. היא ערוכה בצורה חכמה וסקסית, משלבת שוטים ארוכים סטייל פליני עם פסקול עכשווי והיפסטרי. היא מחזירה מתאום הנשייה את ג'וד לאו, שעושה דמות פרוורטית ברמות פרנק אנדרוודיות. כבר הרבה זמן לא ראיתי דמות בסדרה שרואים דרכה עד כמה השחקן נהנה לגלם אותה – סביר להניח שלאו עד עכשיו לא מבין מאיפה הקמבק הטרנטינואי הזה נפל עליו. 

(איתי ולדמן)

הכי קול של דור: רורי גילמור מ"בנות גילמור"

מי דימיין שדווקא איימי שרמן פלדינו, היוצרת בת ה-50 של "בנות גילמור", היא זו שתצליח להציג את הבעיות של דור ה-Y באופן המדויק ביותר. עונת הקאמבק של הסדרה לא רק סיפקה את הקרייבינג של המעריצים האדוקים, היא גם הביאה למסך רורי גילמור אחרת - מעניינת יותר, מוצלחת פחות, ובעיקר - מקור להזדהות לכל מי שבגילה והמציאות מתרסקת לו בפנים. ההורים שלנו אמרו לנו שאם נעבוד קשה נוכל לעשות הכל, בוודאי אם אנחנו פתית שלג צחור ובוהק כמו רורי, ואז המציאות התרסקה לנו בפנים.

העובדה שהקריירה של רורי היא בעיתונות, אותו התחום בו עוסקים מבקריה הציבוריים של הסדרה, רק היוותה עוד דלק לאובססיה המחודשת סביב הדמות. לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית, התפנו כל עיתונאיות בעולם לטפל בסוגיות החשובות - האם רורי מפונקת? האם היא לא מנהלת את הקריירה שלה בחוכמה? או שהאם זה פשוט המצב הכלכלי ופער הדורות שדפקו אותה, כמו הרבה מאיתנו? וזו, מלבד העונג שבביקור המחודש בסטארס הולו ובמפגש המחודש עם אמילי גילמור, התרומה המשמעותית באמת של "בנות גילמור: שנה בחיים" לעולם התרבותי. אחרי חמש עונות של "בנות", היא זו ששמה לדור שלנו מראה מול הפרצוף, עם מינון מדויק של מציאות קשוחה ואמפתיה מפרגנת.

(מיכל ישראלי)

ציון לשבח על הפגנת פמיניזם בשדה הקרב: "המתים המהלכים"

הדבר הכי יציב ב"המתים המהלכים" הוא אי-יציבותה. העונה השביעית התחילה עבור "המתים המהלכים" מצוין, עם פרק בלתי נשכח שאין סיבה לתאר אותו במילה שאיננה "וואו". ניגן התגלה כנבל שלידו המושל נראה כמו דובון אכפת לי שתום עין, אפקט ההלם היה ברמת הלסת-נוגעת-ברצפה, והעין הקופצת של גלן הייתה מחזה שירדוף את חלומותיי עד קץ הימים. אבל אז נכנסה הסדרה להילוך הסרק הקבוע שלה, וזה מחצית עונה שהיא מגלגלת סיפור שתקוע כמו זומבי בלי רגליים.

מה שבכל זאת מציל את מחצית העונה הזו מתחושת שיממון – חוץ מניגן (שגם השטיק שלו, בואו נודה באמת, מתחיל למצות את עצמו) – זה האג'נדה הפמיניסטית שעטתה עליה הסדרה. זה תמיד היה שם ברקע, אבל נדמה שבעונתה השביעית "המתים" העבירה את הנשים לחזית: מגי, האלמנה ההרה, מנצלת את שמירת ההריון בהילטופ כדי להפוך כמעט רשמית למנהיגה בולדוזרית תרתי משמע, תוך שהיא מפתחת אחווה נשית קטנה עם סשה ואיניד; טארה, שנפרדה מהחבורה, גילתה אחווה נשית גדולה באושנסייד לפני שחזרה, חזקה ומועצמת, למשפחתה המקורית; מישון ורוזיטה, כל אחת לחוד, מרימות את נס המרד מול ניגן; וקרול היא קרול, אחת הדמויות הייחודיות והמרשימות בסדרה, לא משנה מאיזה מגדר. בסופו של יום ומחצית עונה, הדו-קרב המרכזי של "המתים המהלכים" הוא עדיין ריק נגד ניגן, אבל כבר קשה להתעלם מהעובדה שמאחורי כל ריק מצליח עומדת אישה (ועוד אחת, ועוד אחת).

(ניב שטנדל)

הציטוט הכי מדהים שאף אחד לא דיבר עליו: מירי רגב מספרת שקיבלה מסר מאלוהים להילחם למען תרבות מזרחית

(ניב שטנדל)

הזעזוע הכי מיותר: משרד החינוך ממליץ לחינוך הדתי שלא לקרוא את "והילד הזה הוא אני"

החינוך הדתי לא רוצה לאמץ ספר שמציע חשיבה ביקורתית וערעור על סמכות. תנו לי להרים את הלסת מהרצפה. בינתיים, חיברתי שיר:

הַדָּתִיִים לֹא רוֹצִים אֶת "וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי"

כִּי הַיֶּלֶד הַזֶּה לֹא מְכַבֵּד אֵם וְאָב

בְּחֶבְרָה נְאוֹרָה גַּם הוֹרֶה מְכַבֵּד

אֶת מַה שֶהַיֶּלֶד חוֹשֵׁב עָלָיו

(ניב שטנדל)

המוות הכי מחשל: דייויד בואי

2016 רק התחילה וכבר היא עשתה את הדבר הנבזי ביותר ששנה יכולה לעשות. להרוג את דיוויד בואי. ועוד ממש על הבוקר. 10 בינואר הארור לקח את המלך הבלתי מעורער של העולם, בלי שום הכנה מוקדמת, והשאיר אותנו לבכות בכי פומבי ומביך ונטול פרופורציות (כלומר, פרופורציות של אנשים חסרי לב). עם עצב קשה ומחוספס ששורט את העור, עד שאפילו תחושת הבעלות עליו מתמוססת, שגם אחרים יבכו, וישתפו שירים, ויכתבו מילים, ויתגעגעו, וינסו להסניף את אבק הכוכבים שהשאיר אחריו. שום דמות ציבורית אחרת, אפילו אהובה כמו לאונרד כהן או מרתקת כמו פרינס, לא יכולה לשבור לי את הלב ככה כשהיא מסתלקת. מהבחינה הזאת אני חסינה, ולפחות בזה יש נחמה.

(קליה מור)

הכי ידענו שזה יקרה וזה בכל זאת תפס אותנו לא מוכנים: לאונרד כהן הולך לעולמו

בראיון המונומנטלי שקיים עורך ה"ניו יורקר" דייויד רמניק עם לאונרד כהן זמן קצר לפני מותו, הוא מספר על מקרה חריג שבו האמן האגדי, נזיר עם דיפלומה, איבד את סבלנותו כשרמניק ובן לווייתו איחרו לפגישה. "כל ניסיון להתנצל או להסביר נדחה כ'זאת לא הנקודה'", כותב רמניק. "כהן הזכיר לנו את בריאותו הרופפת. זה היה ניצול לרעה של זמנו. אפילו 'התעללות בקשישים'".

הכתבה המרתקת של רמניק התפרסמה פחות מחודש לפני מותו של כהן, וכמו אלבומו האחרון – "You Want it Darker" – היא משרטטת את דמותו של אדם שכבר הולך למיטה בלילות עם המוות. "אני מוכן למות", אומר כהן לרמניק, " זה פחות או יותר נגמר עבורי".

לאונרד כהן היה מוכן למותו. אני לא.

(ניב שטנדל)

השיר הכי טוב בסדרת טלוויזיה: "OMG I Think I Like You" ב"האקסית המטורפת"

"האקסית המטורפת" היא כנראה המחזמר היצירתי, המגוון והייחודי ביותר שנראה על המסכים ב-2016. אף אחד לא סיפר לנו שמה שחסר לנו בחיים זה שירים מצחיקים על דייטינג, סקס, חברות וציפיות חברתיות מהתקופה הוויקטוריאנית כלפי נשים, אבל מסתבר שממש כן. הרבה שירים נשארו איתי אחרי הצפייה, אבל האהוב עליי הוא כנראה הרגע שבו רבקה מפסיקה לנסות להצחיק ומתחילה באמת לרגש. ציונים לשבח: "Heavy Boobs" הכיפי, "Settle For Me" המושלם, "The Math Of Love Triangles" הווינטאג'י ו-"Where's The Bathroom", שיר האם הפולנייה האולטימטיבי.

(נ"ר)

הכי סובלת מתסמונת העונה השנייה: "האקסית המטורפת"

ההצלחה של העונה הראשונה של "האקסית המטורפת" הייתה הוכחה מצוינת שפמיניזם כבר לא נתפס כתנועה קיצונית הזויה. אפילו גברים התלהבו מהמחזמר המטורלל הזה, שעוסק בסוגיות מגדריות באופן חדשני במיוחד, וגם מנער קצת את הטלוויזיה מהסטריאוטיפים המיושנים שלה על גזע ונטיות מיניות. כמה עצוב היה לגלות שהעונה השנייה פשוט לא מצליחה לשחזר את הקסם. רבקה הפכה אנוכית יותר וחמודה פחות, גרג עזב ורק פולה נשארה להציל את המצב, עם עלילת הפלה שבינתיים הייתה הדבר היחיד שראוי לדבר עליו העונה. גם השירים פחות קולעים מבעבר וגם נדמה שהם התמעטו, או שזה רק בגלל שרוב מה שנמצא ביניהם משמים. אם הדמות שהכי מעניינת לפתע היא ולנסיה, משהו מסריח בווסט קובינה.

(מיכל ישראלי)

24 הדקות הכי טובות ביום: "הפסקת אוכל"

"הפסקת אוכל" היא תכנית העשרה בנושא אוכל ותזונה בהנחיית רותי רוסו המשודרת בערוץ 23. רגע, אל תלכו! עזבו רגע את המילים "תכנית העשרה", "תזונה" ו"ערוץ 23" – "הפסקת אוכל" היא אחת התכניות המחכימות והטובות ששודרו השנה בטלוויזיה הישראלית ובכלל. רותי רוסו היא שפית רצינית שמארחת בכל תכנית שף או מומחה אחר בנושאים שקשורים לאוכל ועורכת גם פאנל באולפן עם ארבעה ילדים חמודים וחכמים. זו לא תכנית מתיילדת וזו לא תכנית שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. מה שהיא דווקא כן זה תכנית שמצליחה להנגיש בפחות מחצי שעה נושאים חשובים שקשורים לאוכל: חומרי גלם, ענייני בריאות, עניייני טעם ועוד. הפרק על צבעי מאכל גרם לי לשמור בטלפון רשימת צבעי E שאסור לי בחיים להכניס לפה, הפרק על סטיילינג בצילומי מזון לימד אותי על סודות מאחורי הקלעים, והפרק על סוכר הכניס אותי לחרדות.

גם אם אתם חושבים שאוכל לא מעניין אתכם (ובואו נודה בזה, אתם לא חושבים ככה) וגם אם אוכל זה החיים שלכם – 24 הדקות של "הפסקת אוכל" (שפרקיה חוזרים בריפיט מדי יום, כי בכל זאת – ערוץ 23) הולכים ללמד גם אתכם משהו, יא זקנים.

(עידית נרקיס כ"ץ)

הכי צירוף מקרים חשוד: מואב ורדי מגיע לזירות פיגועים לפני הפיגועים

(ניב שטנדל)

הסרט המשובח שהכי הרס לפרנצ'ייז המחורבן שהוא חלק ממנו: "דדפול"

בפני עצמו, "דדפול", הוא עוד סרט לאוסף המוצלח של "מארוול". אבל בהקשר הרחב יותר, הוא חשף את חומרת מצבו של פרנצ'ייז "אקס מן" – ואת מה שהוא לא עשה, "אקס-מן: אפוקליפסה" בא והשלים. להזכירכם, דדפול הוא חלק מהיקום של אקס מן; לעוד הזכירכם, הסרט עליו בכיכובו של ראיין ריינולדס היה המרענן הרשמי של החורף הקודם. הוא היה כל כך פרֶש עד שבאורח בלתי נמנע זה רק הדגיש את העובש שהעלה פרנצ'ייז-האם (הידעתם? "אפוקליפסה" היה סרט האקס-מן התשיעי. תשיעי!). "לוגאן" שייצא ב-2017 אמור להיות סרט הפרידה של יו ג'קמן מוולברין ומהאקס מן; זה צעד בכיוון הנכון, אם לנסח בעדינות את המיאוס מכל הסיפור הזה.

(תומר קמרלינג)

הסרט שהכי הושמץ שלא בצדק: "מכסחות השדים"

הגרסה החדשה ללהיט האייטיז היא לא ממצטייני השנה, אבל היא בוודאי טובה יותר מ"יחידת המתאבדים", "האגדה של טרזן", "האשליה 2", "בעלי ברית", "השכנים של ג'ונס", "התופת", "ברידג'יט ג'ונס בייבי" או "גרימסבי". לא ראיתי את "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים", אבל אפשר להניח שגם הוא נוהג בנוסטלגיה של ילדותנו בגסות רבה יותר מהקומדיה הבלתי מזיקה הזו. מה גם שלאף אחד מהסרטים האלה אין בקאסט את קייט מקינון, שכל שנייה שלה על המסך ב"מכסחות השדים" שווה את מחיר הכרטיס.

(נ"ר)

הסרט שאתם הכי צריכים לראות למרות שהוא מזעזע: "מוות בבאר שבע"

הלינץ' המזעזע שנעשה בעובר האורח האריתראי הבטום זרהום בליל הפיגוע בבאר שבע באוקטובר 2015 היה אחד הרגעים המכוערים שידעה החברה הישראלית מעודה. לצפות ב"מוות בבאר שבע", שמספק תיעוד-שחזור-תחקור של האירוע, הוא כמו לחוות את הטראומה מחדש, ולזכות בדרך למשל מוסרי מטריד ומדכדך. אבל מי שבכל זאת מחפש נקודת אור בסיפור הזה, ימצא אותו במשה כוכבי, הכוכבי אחד שהעז לעמוד מול הפורעים ושמספק רגע של נחמה בסרט שעושה לינץ' בנשמה.

(ניב שטנדל)

הדמות שהכי הייתה צריכה למות ב-2016: מרדית גריי מ"האנטומיה של גריי"

רבים יטענו ש"האנטומיה של גריי", סדרת הדגל של שונדה ריימס, הייתה בכלל צריכה להיגמר כמה עונות קודם עם מותו של - ספוילר, אבל עברו כבר שנתיים אז זב"שכם – מקדרימי. אך כמו כל צופי סדרה בת 13 עונות, אתם כנראה לוקים ב-FOMO ומבינים שרק ביטול הסדרה יצליח להניא אתכם מלבהות במסך בעייפות. אז מה הטוויסט העלילתי האולטימטיבי שיבטיח את קץ הטלנובלה של גריי? נכון מאוד! לשים קץ לחיי הכוכבת שלה – מרדית גריי. סורי אלן פומפיאו, זה לא אישי, אבל לכל מלחמה יש קורבנות – ובניגוד לעשרות הקורבנות ששילמו לפניך, נקווה שלפחות את תהיי האחרונה.

(נעמה ברקן)

הסדרה הכי מעצבנת שאנחנו ממשיכים לראות: "Search Party"

כמה מעצבנת "Search Party"? בוא נגיד שכבר בטריילר הראשון לסדרה שנאתי את ארבע הדמויות הראשיות וצפיתי בו במיוט. תאשימו אותי בשטחיות, אבל השילוב בין חולצות הוואי מכוערות במיוחד, תלתלים שלא עברו חפיפה יותר משבועיים ויוקלילי היה מבחינתי רמז גדול מספיק לכך שמדובר בסדרה שגיבוריה עסוקים בעיקר בשיחות על עצמם עם עצמם ועם אנשים אחרים. לכאורה, הגיבורה של הסדרה היא דורי (אליה שוקט) אבל הגיבורה האמיתית של הסדרה היא הנרקיסיזם. כן, אנשים שעסוקים אך ורק בעצמם הם אנשים מאוד מרגיזים. בואו נגיד שאם גיבורי הסדרה היו שומעים על האסון ההומניטרי בחאלב הם היו בוחרים להעלות סלפי עם פרצוף עצוב וההאשטג "הצילו_את_חאלב". אז למה בכלל לראות אותה? מחקרים מראים שאחוז הנרקיסיסטים בדור שלנו גדול יותר מבכל דור אחר. חוץ מזה, צפיית שנאה בסדרות היא טרנד בהתהוות.

(בן בירון)

הסדרה שהפכה מהכי פשוטה בעולם להכי מסובכת בעולם: "סאות'פארק"

כמו קפה ומאפה, כמו הפועל תל אביב וחובות כספיים, קשה לנתק בין "סאות'פארק" לבדיחות פלוצים. אבל בעונות האחרונות, ובמיוחד בעונה ה-20 ששודרה השנה, הילדים מקולורדו הביאו למסך משהו אחר לגמרי. עלילה מרכזית אחת שנמשכת לאורך כל הפרקים? מסרים פוליטיים מורכבים כמו ה-Memberberries? קרטמן בתור הבחור הטוב?! קשה היה לא לבהות במסך ולמלמל "וואו, סחתיין על האומץ, סחתיין על העומק". ואז להוסיף בלב, בשקט, "אבל הלוואי שקני ימות בצורה איומה בפרק הזה".

(דור צח)

הקומנטים הכי טובים בפייסבוק: התגובות בעמוד "נתניהו ביבי"

"נתניהו ביבי" של בן מאירי הוא אולי הדף הכי טוב בפייסבוק. הדבר היחיד שמתעלה על נתניהו ביבי הם המגיבים של נתניהו ביבי. רובם לא מזהים שמדובר בשכפול פיקטיבי של ראש הממשלה, מחזקים אותו על דברי הבל מוחלטים מבלי להרים גבה, ודוחקים בו למעשים אפילו יותר מתלהמים ומופרכים מאלו שהוא מציע בעצמו. מה שהיה במקור הדהוד אירוני על המציאות הפך לשיקוף העגום שלה. אבל הי, זה לפחות מצחיק.

(ניב שטנדל)

הרגע המרגש של השנה: סיקוונס הסיום של "לה לה לנד"

לא חסרים דברים טובים לומר על הסרט של דמיאן שאזל ("וויפלאש") – יש לו מוזיקה מצוינת, שחקנים מקסימים וסטיילינג מדהים – אבל הדבר שכולם מדברים עליו הוא סיקוונס הסיום. ובצדק; המערבולת הזו של מציאות ופנטזיה, תקוות שנכזבו ורגשות ישנים שמתעוררים לחיים, היא הרגע הקיטשי ביותר בסרט, אבל העוצמה שלו כל כך מהממת שאי אפשר לסרב לו. ותכל'ס, גם לא צריך.

(דור בביוף)

הסרט השני הכי טוב שנושא את הקרדיט של דמיאן שאזל: "דרך קלוברפילד 10"

בזמן שכולם עפים על "לה לה לנד", עם התסריט השובה והבימוי הבוטח של דמיאן שאזל, ראוי להעלות על נס, או לפחות נסון, את הסיקוול המפתיע בממזריותו של "קלוברפילד". המקור הוא סרט שבעצם לא ניתן להמשיך, ושאזל הוא חלק מצוות תסריטאים שעשה את הבלתי אפשרי. "דרך קלוברפילד 10" בבימוי דן טרכטנברג הוא מותחן אימה/מד"ב חכם ומפתיע, מסרטי הז'אנר הכי מוצלחים של 2016. לכו תדעו כמה תרם לזה שאזל בתוך חבורה של חמישה כותבים, אבל תודו שעצם מעורבותו היא קטע.

(תומר קמרלינג)

הסוף המופרע של השנה: "דרך קלוברפילד 10"

כולם מסכימים שהמותחן הזה הוא מהמשובחים ביותר של 2016 – לפחות עד שזה מגיע לדקות האחרונות. "דרך קלוברפילד 10" ניסה (והצליח) לשמור על אווירה ריאליסטית, ולשאוב את המתח שלו מהשאלה אם השובה של הגיבורה החטופה הוא אדם שפוי או פסיכופת. בסופו הוא אמנם נותן תשובה לשאלה, אבל גם מחליט לזרוק לעזאזל את הרצינות המופלגת שאפיינה אותו עד אותו רגע וליהנות קצת מהחיים. ואנחנו שואלים – למה לא? לא רק שמגיעות לו נקודות בונוס על האומץ, אלא שהסיום המופרע גם קורע מצחוק, ואפילו עוזר לגיבורה להשלים את התהליך שדמותה עוברת. אז לא רק שהוא לא פגע בו - הוא הפך אותו ממותחן טוב לסרט אדיר.

(דור בביוף)

הבמאי שהכי מתחרה עם שאזל על תואר ה"טוב, הוא גאון": דייויד מקנזי

"באש ובמים", המערבון המודרני בבימוי מקנזי, הוא חד-משמעית אחד מסרטי השנה. מותח, מצחיק, חכם – זה כאילו על אחים שמתחילים לשדוד בנקים, אבל בעצם על קפיטליזם – ועם תפקיד נהדר של ג'ף ברידג'ס כאיש החוק שרודף אחרי האחים (כריס פיין ובן פוסטר המוצלחים כשלעצמם). מקנזי ביים בעבר שתי יצירות כמעט מושלמות, סרט הכלא המבריק "כמו גדול" ודרמת המד"ב הפיוטית "Perfect Sense"; "באש ובמים" משלים רצף של שלושה סרטים שמצליחים להיות גם נאמנים לחלוטין לחוקים של ז'אנר קיים, וגם לחדש לגמרי. אין דברים כאלה.

(תומר קמרלינג)

הכי תפסיקו להתבכיין הוא ראוי: בוב דילן זוכה בפרס נובל לספרות

הוא לא המשורר הכי טוב בין המשוררים. הוא אפילו לא המשורר הכי טוב בין המוזיקאים. אבל כשמדברים על השפעה תרבותית, קשה לחשוב על הרבה כותבים – ולא משנה באיזו פלטפורמה – שעולים על דילן. לא צריך להפריד את המילים של דילן מהאקורדים שבהם הן שזורות כדי להבין שמדובר באחד המשוררים החשובים, המשפיעים והגדולים של דורו. לאונרד כהן המנוח היטיב לנסח את זה במטאפורת האוורסט שלו ("זה כמו לתת לאוורסט מדליה על היותו ההר הכי גבוה"): אפשר להתווכח אם האוורסט הוא ההר הכי יפה או הכי מרשים בסביבה. אבל אי אפשר להתווכח על הגובה שלו. ואי אפשר להתווכח על הגובה שממנו משקיף על כולנו בוב דילן.

(ניב שטנדל)

הכי אם כבר דילן אז גם הוא היה יכול לזכות בפרס נובל בספרות ועכשיו מאוחר מדי: מוחמד עלי

טיעונים לפרס:

"השירות שאתה עושה למען אחרים הוא שכר הדירה שאתה משלם עבור החדר שלך כאן בכדור הארץ"

"אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, אז הם לא מספיק גדולים"

"בלתי אפשרי זה פוטנציאלי. בלתי אפשרי זה זמני. בלתי אפשרי זה שום דבר"

"אני הכי גדול. אמרתי את זה עוד לפני שידעתי שאני כזה"

"זאת לא שחצנות אם אתה יכול לגבות אותה"

(ניב שטנדל)

הרגע המעוות של השנה: סצנת המכות/מין הראשונה ב"האיש הרע הראשון"

רומן הביכורים של מירנדה ג'וליי הביא לכדי שלמות את סגנון הכתיבה ההו-כה-פופולרי הזה שאפיין את 2016 - מודרני, פרוע, מושפע מזרם התודעה ברמת התיאור הבודד: סגנון שבו תיאורים כמו "לחצתי על כפתור המעליתת באצבע אגבית, נהנתנית, אצבע מהסוג שנכון לכל דבר" הם לגיטימיים לגמרי. מכל שאר הבחינות הוא די שגרתי, אבל עדיין צריך לזקוף לזכותו את העיסוק הכן, המלוכלך והאמיץ שלו בסוגיית השחרור המיני. שריל, הדמות הראשית, מגלה את המיניות שלה רק בגיל העמידה, והרגע המכונן בספר מהבחינה הזו הוא עוצמתי ביותר: שריל רבה (ברמת ההולכת מכות) עם קלי, הבת של הבוסים שמתארחת אצלה בבית, ומבינה בשלב כלשהו שהריבים/קרבות האלו זהים עבורה מכל בחינה ליחסי מין. כמו "היא" של פול ורהובן, גם כאן מיטשטשים הגבולות בין אלימות למיניות, וחשיפת הקשר ההדוק בין השניים האלו היא אמנם לא הדבר הכי תקין פוליטית בעולם, אבל כן אמיתית ומרתקת.

(דור בביוף)

הגיבורה הכי פחות פוטוגנית של השנה: האקזמה של ג'ון טורטורו ב"ליל האירוע"

הרגליים של ג'ון סטון הן בערך הדבר הראשון שאנחנו רואים כשהוא מופיע לראשונה על המסך ב"ליל האירוע". אי אפשר להתיק מהן את המבט – לא של המצלמה, לא של הצופים, ולא של הדמויות שסובבות את סטון. "זו אקזמה", הוא מסביר, אבל זו לא רק אקזמה. זה גם אמצעי תסריטאי מבריק, דרמטי וקומי כאחד, לאיפיון הפרקליט הלוזר והתימהוני עם גישת הפאק-איט על כל העולם; ולא פחות מכך, זו התמה של "ליל האירוע" המצוינת, מוגשת באופן גרפי מטריד ומרתק: העובדה שלכל אחד מאתנו יש צלב לשאת על הגב, וכולם רואים אותו, גם אם לפעמים הוא מופיע כמחלת עור מכוערת ודוחה על כף הרגל.

(ניב שטנדל)

הגיי הכי טוב בטלוויזיה: אלייז'ה מ"בנות"

כל החיים שלי רציתי להיות הומו כמו אלייז'ה קרנץ, אותו מגלם בשלמות אנדרו ראנלס - שחקן שלא מפחד מגיי-קאסטינג. הוא גילה את הזהות המינית שלו רק בתקופת הקולג' והשאיר אחריו שובל ארוך של נשים שבורות לב; הוא רקדן מצוין שלא מתבייש להראות את זה (כן, אני מדבר על עונה מספר אחת); הוא יושב חזק על משבת ה"חבר הטוב ההומו" שתמיד כיף להיוועץ בו (רק כדי להבין בדיעבד שזאת הייתה עצה איומה); ובעיקר - הוא לא ידע יום שיער רע מעולם! אז נכון, כנראה שספר דברי הימים של הומואים בטלוויזיה לא יזכור את אלייז'ה כצעד משמעותי קדימה בייצוג דמויות הומוסקסואליות על המסך, אבל כולנו יודעים שאג'נדה זה בכלל ללסביות.

(בן בירון)

הסחי של השנה: ג'יימס קורדן

תסתכלו על ג'יימס קורדן. לא, אל תסתכלו על אדל/בריטני/ביבר/גאגא/רד הוט צ'ילי פפרס שלידו, תסתכלו על ג'יימס קורדן עצמו. מדובר בגבר בן 38 שגורם לכם לחשוב "וואלה? הוא נראה מעולה לגילו" - בהנחה שהוא בן 44. בחור שהתחיל להתגלח בסוף שנות ה-20 שלו ולבטח יצא לחגוג את זה בבירה עם חברים. אחד שארון הבגדים שלו מורכב מהמון בגדים שנקנו בוולמארט או בחנות יקרה מאוד שהבגדים שלה נראים כאילו נקנו בוולמארט. ובעיקר - מדובר בגבר סטרייט עם הבנה מוגזמת במחזות זמר, הערצה חסרת פרופורציה לכל כוכבת פופ שהושמעה אי-פעם ברדיו האמריקאי (כן, אני מדבר על סלינה גומז), וקול מושלם שלא נופל מאף אחת מהן. טוב, אולי בעצם מדובר בגיי של השנה. אבל גם אם כן - הוא חתיכת גיי סחי.

(בן בירון)

הפתיח הטוב של השנה: "צל של אמת"

"צל של אמת", סדרת הדוקו של ערוץ 8 על רצח תאיר ראדה, הייתה אחד האירועים הטלוויזיוניים הבולטים של השנה החולפת. הפולמוס הציבורי סביבה כלל אפילו הטחת טענות והאשמות בין היוצרים לפרקליטות המדינה ולעיתונאי חדשות 10 רביב דרוקר. אבל בדבר אחד גם דרוקר ושי ניצן חייבים להודות: הפתיח שלה היה פשוט מעולה. לא רק שהפתיח המז"פי של גל מוג'ה (המועמד לגראמי על הקליפ שיצר לקולדפליי עם וניה הימן) וטל בלטוך היה יצירה ויזואלית קטנה מהפנטת; הוא גם התעטף באופן מושלם בשיר "אמי, אמי" של אהובה עוזרי. וכשעוזרי הלכה לעולמה בתחילת החודש, זו הפכה לאחת המחוות האחרונות והיפהפיות לזכרה.

(ניב שטנדל)

"Shadow Of A Truth" Opening Titles - ״צל של אמת״ כותרות פתיחה from Gal Muggia on Vimeo.

 

הפרק הכי יפה (אסתטית) של השנה: הפרק הרביעי בעונה השלישית של "בוג׳ק הורסמן"

כבר פירגנתי כאן בהרחבה לעונה השלישית של סדרת המופת המצוירת של נטפליקס, אבל אם מתבוננים על 2016 כולה אי אפשר שלא להתעכב שוב על הפרק הנפלא הזה. בפרק הרביעי, בוג'ק צולל למעמקי הים לביקור בפסטיבל סרטים. הפרק רובו מתנהל בדממה מוחלטת, כשבוג'ק מטייל לו בעולם הזוי ויפהפה שמבוסס על יפן. למרות שאין בו דיאלוגים ולא שחקנים בשר ודם שיעבירו ניואנסים, הפרק מצליח להעביר את כל המסע הרגשי שבוג'ק עובר שם, מכיוון שמי שצפה בסדרה כבר קיבל הצצה למעמקי נפשו, ו"בוג'ק הורסמן" ממשיכה להיות המצוירת הכי מוצדקת בטלוויזיה וצפיית חובה לכל מי שיש לו לב.

(מיכל ישראלי)

הפרק הכי שובר נפשית: פרק 11 בעונה השלישית של "בוג'ק הורסמן"

והרי החדשות: "בוג'אק הורסמן" היא סדרה מלנכולית מאוד. עוד במהדורה: השמש זרחה היום בבוקר. לא אספיילר את עלילת הפרק כי אני עדיין רוצה לגרום לכם לצפות בסדרה המושלמת הזו, אז רק אגיד שלא ראיתי שום דבר עצוב יותר בטלוויזיה השנה. כולל הודור.

(נ"ר)

הקאמבק הכי מוצדק: סנדור קלגיין ב"משחקי הכס"

בתוך העונה המשעממת ברובה, שובו מן הספק-מתים של ההאונד היה רגע שיא צפוי אך מרגש. יש הרבה דמויות נהדרות ב"משחקי הכס", אבל מעטות מהן מרתקות ומורכבות כמו סנדור קלגיין (בגילומו הנפלא של רורי מק'קאן), גיבור ואנטי-גיבור שמצליח לנווט את עצמו בין אלימות ואכזריות לחמלה ורגישות ושחדר לליבנו כמו גרזן לגולגולות של חברי האחווה ללא דגלים. תהרגו את מי שאתם רוצים, רק חוסו על כלב הציד.

(ניב שטנדל)

הספר הכי לא מאצ'ואיסטי שנכתב על המערב הפרוע: "בוצ'רס קרוסינג"

גברים שותים וויסקי, צדים עדרי בופלו אומללים, יורים זה בזה, פושטים עורות, מטרידים זונות, מתפללים, מקללים. הם עושים את זה בשנות ה-70 של המאה ה-19, אי שם בעיירה נידחת בקנזס. כל כך הרבה סיבות בשבילי שלא לגעת ב"בוצ'רס קרוסינג" מ-1960, שזכה השנה לתרגום עברי. אם לא היה כותב אותו ג'ון וויליאמס, ש"סטונר" שלו הוא אחד הספרים האהובים עליי ועל העולם בכלל, הייתי נמנעת ממש בלי היסוס. אבל ג'ון וויליאמס כתב אותו, ומזל שהיססתי. כי "בוצ'רס קרוסינג" לוקח את הרומנטיקה הגברית הקלישאית הזאת ופושט את עורה, משאיר את טבעו הפראי של האדם במערומיו אל מול הטבע הפראי של רכס הרי הרוקי. מקפיא את ארבעת גיבוריו בשלג, ואז מפשיר אותם מול הדם וההרג וחוסר התוחלת, רק כדי לראות שכלום לא השתנה. רק אנחנו.

(קליה מור)

הקולקציה בהשראת סרט הטובה של השנה: "חיות הפלא" בהוטטופיק

מותג הגיקים האמריקאי שיתף פעולה עם הסרט החדש מבית ג'יי-קיי רולינג והתוצאה הייתה מפתה במיוחד: מעילים ושמלות שנשלפו הישר מהסרט עצמו, בגדים עם הדפס של דמויות וחפצים קסומים וטווח מידות רחב. אני רוצה הכל.

(נ"ר)

השפה העליונה המרגיזה של השנה: אדי רדמיין

משהו בשפת הגוף השברירית-קלמאזית של אדי רדמיין פשוט מצליחה להוציא אותי מהכלים. מילא ב"התיאוריה של הכל" - שם זה היה חלק מהתפקיד (סורי, סטיבן הוקינג), אבל כשהשפה העליונה הרועדת והמבט הספק-מסכן ספק-מלא-תקווה (ורחמים) הופיעו שוב ב"הנערה הדנית", ואז גם ב"חיות הפלא והיכן למצוא אותן", הבנתי שהגמלוניות המעצבנת שאימץ אדי רדמיין כאן כדי להישאר. בחיאת, אין איזה קואצ'ר שמטפל בדברים האלה?

(נעמה ברקן)

ז'אנר הסרטונים שחייב למות: Tasty

כמו כל תופעה, זה התחיל בקטן – מתכון קצרצר ופוטוגני מצולם בטופ שוט, עם מוזיקת רגע נחמדה והנגשה טוטאלית גם למי שאין אפילו סכין חד במטבח. משם הייתה הדרך קצרה לכך שסרטוני הטייסטי (שבכלל לא קוראים להם כך, אבל קיבלו את כינויים מהערוץ המוביל בז'אנר הזה – Tasty מבית באזפיד) השתלטו לנו השנה על הפיד. מה זה השתלטו - חנקו אותו, קצצו אותו, גלגלו אותו, פזרו מעליו גבינת מוצרלה וקינחו ב"או יה" איקוני.

הערוץ הזה אמנם עלה לאוויר ב-2015, אבל אפשר להגדיר את השנה האחרונה כשנה בה הוא נולד ומת. ואני אומרת מת, כי אי אפשר באמת לראות יותר סרטונים כאלו, למרות שמפיקים אותם באותה קדחתנות בה כל ילד רביעי נתון משחק ברגע זה עם סליים. אחרי שכל אתר אוכל החליט שגם הוא עושה את הסוגה הזאת (אהם), היא קיבלה הרחבות לתחומים אחרים מעבר לאוכל: DIY, איפור, טיפוח, שיער, נקיון, תחזוקה והנורא מכל – פרסומות. הסרטונים האלו, בהם רואים ידיים מבצעות בשניות פעולות שבמציאות לוקחות לנו אולי פי 10 מהזמן, כבר חורשים את הפסקת הפרסומות, מעברוני ה"בחסות" והפוסטים הממומנים בפייסבוק.

אבל עוד לפני שהפרסומות הרגו את הז'אנר (הן לא, הן רק רוקדות על הגופה הקרה שלו), הז'אנר הזה הרג את עצמו כשהפך למפלצת שחייבת עוד ועוד. סרטונים מגוחכים כמו מתלה לנעליים מקולב וסרט סאטן, עציץ סקולנטים בתוך יציקת מלט של ידיים או פשוט ביצועים גרועים שאיכשהו זכו להגיע לפיד שלנו, פשוט המאיסו אותו עלינו. אז תודה לכם מפרסמים, שאתם עדיין מחזיקים אותו בחיים – הכסף שלי דפיניטלי יילך אליכם, כי אתם כל כך מקוריים.

(עידית נרקיס כ"ץ)

הסרט שההורים הכי צריכים לראות אם הם רוצים להבין מה הקטע של הילדים שלהם: "משחקי חובה"

הנרי ג'וסט ואריאל שולמן יצרו מותחן לא רע בכלל ותפרו יופי של תפקיד לאמה רוברטס בתפקיד הראשי, אבל הדבר הכי גדול ב"משחקי חובה" זה שהוא שם אצבע מדויקת להפליא על הדור שהוא עוסק בו – דור ה-Z, בני הנוער שכבר מזנבים בדור ה-Y הנודע לשמצה. הסרט הזה מספר על משחק "אמת או חובה", רק ברשת החברתית ובלי הקטע של האמת, ואיכשהו לוכד את כל המינוסים והפלוסים של "הנוער של היום". במובן הזה הוא הכי צייטגייסט, הכי רוח הזמן. תראו, אפילו דור בביוף, בחור שהוא לגמרי דור ה-Z, חושב ככה.

(תומר קמרלינג)

הסיבה הכי טובה לראות סרט במציאות מדומה: "Invasion!"

לא אתיימר להכריז על ה-VR כעל העתיד של הקולנוע, אבל טכנולוגיית המציאות המדומה היא פורמט עם המון פוטנציאל שכדאי לנסות לפחות פעם אחת. "פלישה!" מתאים בדיוק לפגישה ראשונה: מדובר בסרט אנימציה קצר ומתוק במיוחד שביים אריק דרנל (כל סרטי "מדגסקר"), על ארנב צמרירי שנקלע לפלישת חייזרים. צפו.

(נ"ר)

סרטי האנימציה הכי טובים שכנראה לא ראיתם השנה: "אנומליסה" ו"הצב האדום"

למרות השינויים הרציניים בהרגלי הצריכה, אנחנו עדיין נתונים במידה מסוימת לעריצותם של מנגנוני שיווק והפצת סרטים שמחליטים מה יוקרן בקולנוע בישראל ועל מה בכלל לא נשמע. כך קרה ששניים מהסרטים המקסימים ביותר של 2016 כמעט ולא הוקרנו כאן וזכו לתשומת לב מעטה מאוד: "אנומליסה" של צ'ארלי קאופמן (שהוקרן פעמים ספורות ורק בסינמטק ת"א) ו"הצב האדום" של מייקל דודוק דה-ויט הצרפתי בשיתוף עם ג'יבלי, סטודיו האנימציה היפני האגדי (הוקרן רק בפסטיבלים).

שני הסרטים הם סרטי אנימציה למבוגרים (אם כי מ"הצב האדום" יכולים ליהנות גם ילדים בוגרים ורגישים שיחזיקו מעמד בסרט ללא דיאלוגים), ושניהם עוסקים, כל אחד בדרכו הייחודית, בנושא החשוב מכל - המצב האנושי. את "אנומליסה", כאמור, כתב וביים (יחד עם האנימטור דיוק ג'ונסון) צ'ארלי קאופמן - אחד מהיוצרים האהובים והמוערכים ביותר, לפחות בברנז'ה הקולנועית. באנימציית סטופ-מושן מרשימה שיוצרת עולם מציאותי אך משונה, הסרט מכניס אותנו לתוך מוחו של אדם הסובל מהפרעה נפשית שגורמת לו לראות את כל האנשים שמסביבו כאותו אדם. מבלי לגולל את כל עלילת הסרט, נאמר רק שהסיטואציה הקיצונית הזאת מאפשרת לסרט לבחון יחד עם הצופים סוגיות של תלישות, בדידות וכמיהה נואשת אחר חיבור אנושי, ושמדובר באחד הסרטים הכי מטלטלים ומעוררי מחשבה של העת האחרונה.

"הצב האדום" מספר סיפור פשוט הרבה יותר, אולי הסיפור היחיד שקיים: גבר חסר שם מגיע לאי בודד. וכך, באנימציה קלאסית עוצרת נשימה, שקט וצניעות יוצאת דופן, הסרט עוסק בשאלות הקיומיות הגדולות ביותר: מאין באנו? בשביל מה אנחנו כאן? מה אנחנו רוצים? למרות השאלות הקשות, הסרט בעדינותו מציע תשובה שתותיר אתכם בסיום בנפש מרוממת ובעיניים לחות. על כמה סרטים אפשר להגיד את זה?

(גילי נוי)

הפתעת השנה: "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון"

זה היה אמור להיות טראשי לחלוטין, אבל המיני-סדרה של ראיין מרפי התגלתה כאחת הסדרות הכי מעולות שראינו השנה. עד כמה זה היה טוב? אפילו ג'ון טראבולטה היה בסדר. אפילו מופע הצעקות של קובה גודינג ג'וניור בתפקיד טרייסי מורגן בתפקיד או-ג'יי היה נסבל. הצדק האמריקאי מעולם לא נראה נלעג יותר, דרמת המשפט האמריקאית מזמן לא נראתה מוצלחת יותר.

(ניב שטנדל)

הפתעת השנה שבהפתעת השנה: המשחק של ג'ון טראבולטה ב"אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון"

אם יש משהו אחד שלמדתי מ"פשע אמריקאי: אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון" (מה זה השם הזה, זה סרט של לייף טיים?) זה שתלתלים זה רע. ושהגנה, כמה שטיעוניה חלשים, חייבת לתת שואו. ושהפער הגזעי בארצות הברית היה סוגיה לוהטת גם בשנות ה-90. ושוואו! ג'ון טראבולטה משחק טוב.

כן, בעשרת הפרקים של הסדרה הזאת גיליתי שג'ון טראבולטה הוא אשכרה שחקן טוב. למרות מגוחכתו האישית, למרות שהתפקיד הטוב האחרון שהוא גילם היה דני זוקו ב"גריז" (כן!), למרות הכל – טראבולטה הצליח להראות לכולנו שמאחורי כל הטרלול מסתתר שחקן שיודע את העבודה שלו בצורה מפתיעה.

(עידית נרקיס כ"ץ)

הכי פוליטיקאי שנכתב בחדר תסריטאים (1): ג'סטין טרודו

התסריטאים הם ארון סורקין וראיין מרפי.

(ניב שטנדל)

הכי פוליטיקאי שנכתב בחדר תסריטאים (2): דונלד טראמפ

למעשה זה חדר התסריטאים של "סאות'פארק" בניהולו של מייק ג'אדג' ("אידיוקרטיה").

(ניב שטנדל)

צמד המילים שלא היינו חושבים לצוות בחיים אבל צוותו בכל זאת כל כך הרבה ב-2016: "אונס חמאה"

אף אחד לא ממש ציפה ש"הטנגו האחרון בפריז", שיצא לאקרנים לפני 40 שנה, יהפוך לנושא דיון כה מהותי ב-2016. אך פרסום מחודש של ראיון עם במאי הסרט מלפני כשלוש שנים, בו טען כי סצנת האונס המפורסמת (בה השתמשו בחמאה כחומר סיכה) נעשתה ללא ידיעתה של מריה שניידר, יצר הדים כה חזקים שהעולם לא נשאר אדיש. מאז פרסום הדברים היה נראה שכל הפיד מלא באינספור כתבות המשך על הצד שלו, שלה, של הוליווד ואפילו של ישראל (ע"ע מנחם גולן וגילה אלמגור), כשבכולן הוזכר שוב ושוב (ושוב) הביטוי "אונס החמאה". מה שבטוח, האימג' הברוטאלי שנחקק השאיר אותנו מצולקים, שלא לדבר על החיבה העזה לצנימים ושאר עוגות שהלכה פייפן. ליבנו איתך, מריה.

(נעמה ברקן)

הכי הגזימה בוויראליות: צ'ובאקה מסק ליידי

בחודש אפריל הודיע מארק צוקרברג שהוא פותח את השידור החי לכולם. מעכשיו, לא רק סלבס ואנשים אחרים שהתקמבנו על וי כחול יוכלו לשדר את החיים המשעממים שלהם לעולם בשידור חי. אנשים שידרו את עצמם דרך חיבור אינטרנט גרוע, מכינים קפה ומזייפים שירים או מגרדים גלדי פצעים במיטה. וכעבור חודש, אמריקאית בשם קנדיס פיין, בהתפרצות רגשות כנה ומקסימה באמת, הציגה לעולם את מסיכת הצ'ובקה שקנתה לעצמה וממש לא לילדים שלה.

מפה לשם, הצחקוקים, הכנות והרצון ליהנות מצעצוע כאדם בוגר בלי שילדיך יקחו לך אותו הדביקו את כולם, ופיין הפכה לסופר-ויראלית: 164 מיליון צפיות בשידור חי ואחרי זה בהקלטה שלה מספרת על המסיכה, מציגה אותה ומנסה אותה. פיין חרכה את הרשת והשאירה אפר מאחוריה. צ'רלי שנשך את האצבע עשה יותר צפיות, אבל יכול רק לקנא בתשומת הלב.

אלא שבמקום לתת לה לרדת בגלישה נעימה מההצלחה הרגעית למעמד של סלב עירוני, פיין נזרקה גבוה יותר רק בשביל שהנחיתה תכאב יותר. כל מי שראה את עצמו קשור לעניין - דיסני, הסברו, וחנות הצעצועים שבה קנתה את המסיכה - קפצו עליה והרעיפו עליה מלא כסף ומתנות (היא עשתה מזה משהו כמו חצי מיליון דולר וקיבלה אפילו בובה בדמותה במסיכה) בשביל שתבוא לצחקק אצלם, ובעיקר בשביל לא להרפות ולהיאחז במשהו ויראלי, כאילו אנחנו ביוטיוב של 2008, ולא בעידן ה-10 שניות והיעלמות של סנאפצ'ט.

הנודניק הראשי, מארק צוקרברג, הזמין את פיין למטה פייסבוק בשביל לקדם את הלייב שלו ולספר כמה זה נפלא וכל אחד מאיתנו יכול להיות צ'ובקה ליידי. אבל הוא לא השכיח מאיתנו שהלייב בפייסבוק, ברובו, הוא עדיין שידור מקרטע של אנשים מתגרדים.

(אהוד קינן)

המשחק הכי טוב לסמארטפון על פי מוצר תרבותי: Crossy Road Disney

כללי המשחק של Crossy Road, משחק סמארטפונים בסגנון Frogger, פשוטים למדי: קחו דמות מעוצבת בסגנון 8-ביט והעבירו אותה את הכביש בלי להידרס. בדרך תשלימו משימות ותאספו מטבעות כדי להרוויח דמויות נוספות. השנה הגיעה לחנויות האפליקציות הגרסה מבית דיסני ויש לה יכולת חמורה וקטלנית להשתלט לשחקן על החיים. בין הסרטים שהצטרפו עד כה למסיבה: "אלאדין", "הקול בראש", "ספר הג'ונגל" 2016, "ראלף ההורס", "מוצאים את דורי", "שודדי הקאריביים" ו"מואנה". ספוילר - כדי להרוויח את דמותו של סקאר בשלב של "מלך האריות" צריך לגרום למופאסה להידרס ע"י עדר באפלו נמלט. אאוץ'.

(נ"ר)

הפרק הראשון הטוב ביותר של סדרת דרמה בה מככב מילו ונטימיליה: "החיים עצמם"

נטע חוטר הגדירה כראוי את סדרות הנחמה כשאמרה שתדעו לזהות אותן כשכולם יאמרו שזאת חרא סדרה, וזה מה שלא מעט אומרים גם על "החיים עצמם" ("This is Us") המתקתקה. אבל העובדה היא שמי שצפה בסדרה שהחזירה את מילו ונטימיליה (ג'ס מ"בנות גילמור") למסך ומי שהתמסר באמת לא יכול היה שלא לחבב אותה. הרבה מזה קרה כנראה הודות לפרק הראשון והמפתיע, שהצליח לגרום לנו למיינדפאק הלא צפוי של השנה עם טוויסט שקבר לאיש בשחור מ"ווסטוורלד". לא נחשוף כדי לא לספיילר, אבל אם תצטרכו בוסט קטן, נספר שבאותו פרק ממש גם רואים את הישבן של ונטימיליה ממש מקרוב. אין בעד מה!

(נעמה ברקן)

הפרק האחרון הטוב ביותר של סדרת דרמה בה מככב מילו ונטימיליה: "בנות גילמור"

הו, כמה חיכינו, ציפינו, כתבנו וניתחנו לקראת העלייה של "בנות גילמור: שנה בחיים", וכמה עשינו בדיוק את אותו הדבר עם סיומה. גם הפעם הרבה מזה קורה הודות לפרק האחרון והמפתיע שהצליח לגרום לנו למיינדפאק הלא צפוי של השנה (טוב בסדר, אחרי "החיים עצמם" ו"ווסטוורלד"), כשמספר שניות לפני תום הפרק האחרון הגיחו סוף סוף ארבע המילים האחרונות המפורסמות מפיהן של שתי דמויות בולטות, והותירו אותנו המומים ומופתעים. האם זה אומר שתהיה עונה נוספת? ספין אוף? סרט טלוויזיה? סרט קולנוע? נכון לעכשיו אין לדעת, אבל לנוכח כמות תיאוריות הקונספירציה והטופיקים שפורסמו ברחבי הרשת, כנראה שאנחנו לא היחידים שמייחלים לזה.

(נעמה ברקן)

הטרגדיה הכי מיותרת שהולידה את האלבום והסרט הכי יפים: "Skeleton Tree" ו"עוד פעם אחת, עם רגש" של ניק קייב

יום אחד בצהריים, באמצע 2015, הבן של ניק קייב מת. הוא היה בן 15. הוא לקח LSD עם חבר. הוא ראה צבעים וצחק. הוא נפל מצוק ליד ברייטון. הוא פער במשפחה שלו חור שחור שהחיים נמשכים סביבו אבל אי אפשר לגעת בו. כך סיפר שנה מאוחר יותר ניק קייב בסרט הדוקומנטרי של אנדרו דומיניק. חור שחור שהנוכחות שלו הופכת את הזמן לאלסטי, כי לא משנה מה תעשה, הוא ימשוך אותך חזרה אליו שוב ושוב. אבל אמנים כמו ניק קייב יכולים להושיט יד לתוך החור השחור הזה ולמצוא בו איזה יהלום, ולתפוס אותו ולתת לנו אותו כדי שנמלא בו אנחנו את החור השחור שלנו. והאלבום הזה והסרט הזה הם שני יהלומים כאלה. קטנים ונוצצים מרוב משמעות. לא "איימי" שתקף עם ייסורי מצפון או "קוביין: מונטאז' של גיהינום" שהתנפל עם פטיש של רוקנרול ואנימציה וצרחות כאב. פה זה קצב אחר לגמרי, של שקיות מתחת לעיניים והרהורים על משמעות, ושחור לבן וכלי מיתר. כמה נורא, כמה יפה.

(קליה מור)

פסקול האייטיז של השנה: "מועדון שנות ה-80"

בטח חשבתם שתמצאו כאן את "Stranger Things", אבל אם שמים רגע את ההייפ בצד מגלים שהייתה לה מתחרה רצינית, ואפילו לא ידעתם. מעבר לעלילה המתוקה שלו - תיכוניסט שמתאהב בדוגמנית מתבגרת ומקים להקת רוק כדי להרשים אותה - "מועדון שנות ה-80" ("Sing Street") מביא איתו את פס הקול האולטימטיבי לחובבי האייטיז-פופ: "Rio" של דוראן דוראן, "Maneater" של הול אנד אוטס, "Steppin' Out" של ג'ו ג'קסון, "In Between Days" של הקיור ועוד רבים וטובים, לצד שירים מקוריים ומצוינים לא פחות ברוח התקופה ("Drive it Like You Stole It" ו"The Riddle of the Model" שווים ציון). אם אתם רוצים לנצל היטב את השבוע האחרון של השנה, זה עוד לא מאוחר מדי להוציא את כריות הכתפיים מהארגז בבוידעם ולהתחיל לפזז בסלון.

(נעמה ברקן)

שוט הפתיחה של השנה: "היא"

כל מה שצריך לדעת על סרטו האחרון של פול וורהובן מתנקז לפתיחה שלו: חתול צופה באדישות בבעליו מותקפת באכזריות על ידי פורץ ומגיב באדישות חתולית טיפוסית. הפתיחה המתבקשת ביותר ליצירה הקרה, המורכבת, המזעזעת והמצחיקה הזו. ובכלל, מזמן לא פגשנו חתול שמשחק טוב כל כך.

(נ"ר)

טוויסט השנה: "היא"

פול ורהובן ואיזבל הופר הם שילוב שפשוט צועק "פרובוקציה", והמותחן המצמרר הזה באמת לא מאכזב. הסרט מתחיל כמותחן "מי האנס" קלאסי, אבל אחרי שעה מחליט לזרוק לצופה בפרצוף את פתרון התעלומה, לחתוך בחדות הצידה ולהמשיך לעוד שעה שלמה של התבוננות אל הפינות הכי מלוכלכות של הנפש ואל התשוקות הכי מבישות. זה סרט שגרתי לכאורה שהופך באמצעו לאפל, אמיץ ואפילו מעוות – משהו שיכול היה ליצור רק מי שמעולם לא באמת הבין את משמעות המושג "תקינות פוליטית".

(דור בביוף)

הטריילר הכי מטעה: "מסיבת נקניקיות"

מי שצפה בטריילר ל"מסיבת נקניקיות" כשהוא רק יצא בטח חשב שאת אפקט ההפתעה הוא כבר חווה - פרמיס שמתחיל ב"אוי! איזה חמוד! מוצרי מזון ושאר דוממים שהם בעצם חיים ומדברים!" ונגמר ב"אומייגאד! הם מגלים מה קורה כשאוכלים אותם וזה הופך לקומדיית אימה קורעת! ענק!". אז זהו, ששם זה לא נגמר. כשסוף סוף הגיע הרגע והגענו להקרנת הסרט, גילינו שאותה קומדיית אימה קורעת היא בעצם סוג של סרט קצר שיצא מפרופורציות, והפך מבדיחת סטלנים חמודה ל-88 דקות של דאחקות שוביניסטיות, סצנת אונס "מצחיקה" שכמעט עברה מתחת לרדאר, כמה צחוקים על המשבר הישראלי-פלסטיני, ולקינוח, סצנת אורגיה בוטה (וארוכה במיוחד) שגורמת לך לנוע באי נוחות במקום. לא כיף, לא נעים ובטח לא מה שציפינו. 

(נעמה ברקן)

הכי הייתה שווה את ההמתנה: "ווסטוורלד"

"ווסטוורלד" היא הסדרה שהכי התקרבה לתואר מושלמת השנה. אבל זה לא היה ברור מאליו. עם תקציב מטורף והרים של ציפיות על היוצרים שלה, פרק פיילוט שנגנז וקאסט כל כך מרשים שהוא מנייה בטוחה למוצר כושל, ל"ווסטוורלד" היה שמור מקום של כבוד ברשימת "הכישלונות המפוארים של HBO" על שם "ויניל" ו"לאק". כנגד כל הסיכויים, העונה הראשונה שלה הפכה להצלחה ענקית; הנרטיב המורכב (לא, לא מורכב מדי) שהיא הציגה נפרש במשך עשרת פרקיה כמלאכת מחשבת שאין דומה לה; העולם המנוגד של בוקרים מטונפים ומחשבים מתוחכמים, שנשמע כל כך מופרך בתחילה, התברר כהברקה גאונית; והפתיח שלה, שסוף סוף נותן פייט לזה של היריבה מן הצפון, "משחקי הכס". הכל עבד בעונה הראשונה של "ווסטוורלד"  - וזה עוד לפני שהזכרנו את טנדי ניוטון.

(בן בירון)

פרס מפעל חיים לסדרה: "חסרי בושה"

בשלב בו רוב הסדרות כבר קופצות את הכריש, הגרסה האמריקאית של "חסרי בושה" ממשיכה להיות אחת הדרמות העקביות ביותר בטלוויזיה. ממש החודש נודע שאמי רוסום קיבלה את מבוקשה ומעתה תזכה לשכר שווה לזה של וויליאם ה. מייסי, שמגלם את אביה בסדרה - החלטה לא מפתיעה במיוחד בהתחשב בכך שהיא הכוח המניע מאחורי משפחת גלאגר. ישנן שתי סיבות עיקריות לכך ש"חסרי בושה" ממשיכה לעניין גם בעונתה השביעית. הראשונה היא שמדובר בסדרה כיפית שתמיד מרימה את מצב הרוח, גם כשהיא מטפלת בנושאים קשים. השנייה היא הדמויות עצמן - כל אחת עולם ומלואו, מעניינת בפני עצמה ומקבלת טיפול מעולה על ידי תסריטאי הסדרה. אצל משפחת גלאגר אין רגע אחד משעמם ואין תחושה שהיא הגיעה לקצה.

(אות של כבוד בקטגוריה: "פילדלפיה זורחת" המבריקה, שעונתה ה-11 שודרה השנה וכבר חודשה לשלוש עונות נוספות)

(מיכל ישראלי)

הטרנד המאוס של השנה בטלוויזיה האמריקאית: קאברים בלייט-נייט

היי, הנה רעיון: בואו ניקח שיר מדהים ולהיט שהוקלט באולפן ולוטש בכל אקורד, ואז נגיש אותו עממי יותר! ולא כמערכון חד פעמי - כפינה קבועה!

זה קורה אצל ג'ימי פאלון, שהוא וירטואוז ללא ספק, בחדר צפוף שבו הוא לוקח זמרי וזמרות ענק ממייגן טריינור דרך אדל ועד מטאליקה ומכריח אותם לבצע שירים עם להקת הבית וכלי נגינה מפלסטיק מהגן.

הנה ההפתעה: כולם. נשמעים. אותו. דבר.

צפצופים ונקישות, עם זמרים שחלקם נראים מבואסים מהחיים (אנחנו מסתכלים עלייך, קארלי ריי ג'פסן), אבל היי, צריך לשתף פעולה עם מלך הלייט-נייט, שמשום מה נשאר במונרכיה גם אחרי שהציג את טראמפ כאיזה חמודי ולא כתופס פותים גזען.

ג'יימס קורדן, קצת יותר לייט נייט, קצת פחות מלך, גם מציע את הפורמט שלו להורדת זמרים מהבמה והלהקה המוגזמת. מדי פינה של קארפול קריוקי הוא מארח זמר או זמרת אחרים סופר-ידועים באוטו (ותמיד הקהלל מופתע, וואי איך הוא השיג אותו!), ובין נהמות על נהגים אחרים הם מבצעים במשך רבע שעה שירים ברכב לצלילים שכאילו בוקעים מהרדיו.

כאן מדובר בלא פחות משוד תרבותי. אתה מגיש בפאקינג לייט-נייט, לא במתנ"ס. מי שצריך לתופף על ההגה ולזייף שירים בקולי קולות יחד עם הרדיו, עד כדי מבוכה של ממש, זה רק סוג אחד של אנשים, שלא הצליחו להגיע להגשת לייט נייט. ולאנשים האלה קוראים אבא.

(אהוד קינן)

הסרט הכי גדול ב-2016 שנראה רק ב-2017: "Moonlight"

מאז הוקרן לראשונה בספטמבר, חובבי הקולנוע מתעלפים מ"אור ירח", סרטו של בארי ג'נקינס המלווה צעיר שחור מילדות ועד בגרות בשכונה קשה במיאמי. ריכוז הביקורות ב"Rotten Tomatoes" מצביע על 98 אחוז ביקורות חיוביות, שלל איגודי מבקרים כבר הכריזו על הסרט כטוב ביותר של השנה, ואין סיכום שנה שמכבד את עצמו שלא שיבץ אותו בצמרת הרשימה. על פי התחזיות, הסרט צפוי לרצף הצלחות בעונת הפרסים הקרובה, כשמועמדות לאוסקר הסרט הטוב ביותר ועוד פסלון אחד לפחות (לשחקן המשנה מאהרסאלה עלי) נחשבים הימור בטוח.  הסרט צפוי לעלות בישראל בסוף ינואר, אבל לפחות אנחנו לא לבד - גם לצרפת, הונגריה, בריטניה ושוודיה הוא יגיע רק בתחילת השנה הבאה, שלא לדבר על גרמניה (מרץ). לפחות אנחנו יודעים שיש ב-2017 משהו לחכות לו.

(נ"ר)

סרט הילדים הכי לא לילדים: "קובו: אגדה של סמוראי"

לא היה הגיוני לצפות מהחבר'ה שחתומים על "קורליין" ליצור סתם סרט תמים על ילד סמוראי שיוצא להרפתקאות, והחדש של אולפני לייקה הוא באמת הרבה יותר מזה. גם אם נשים בצד את העובדה שהרגעים המפחידים פה הרבה יותר מדי מצמררים בשביל ילדים, עדיין נותרנו עם סרט ילדים על מלחמה בניהיליזם. זה סרט על אנשים שעברו דברים כל כך איומים שהם תוהים אם שווה בכלל להמשיך לחיות, ואיך לעזאזל לעשות את זה. הוא דן בשאלה לעומק ואפילו מביא תשובה מעניינת, ובכלל, מדובר בסרט ממש מצוין – אבל ממש לא היינו רוצים שהילדים שלנו יראו אותו, תודה.

(דור בביוף)

כתוביות הסיום הכי יפות: "קובו: אגדה של סמוראי"

אחד הסרטים המרגשים של השנה מסיים בבום מרהיב - מחווה לציורים יפנים עתיקים בכיכובן של דמויות הסרט, כשברקע גרסה של רג'ינה ספקטור ל"While My Guitar Gently Weeps". כמה מושלמת סצנה אחת יכולה להיות? מתברר שהשמיים הם הגבול.

(נ"ר)

הוואן-היט-וונדר הכי מוצדקת בהיסטוריה שהלכה לעולמה השנה: הרפר לי

הרפר לי היא סיפור מדהים. זה לא בדיוק "וואן היט וונדר". קודם כל, כי לוואן היט וונדרס יש להיט אחד לצד שורה של יצירות בינוניות. להרפר לי היה להיט אחד לצד – ובכן, כלום (כמה מאמרים, וספר שני שפורסם רק לפני שנה). אבל חשוב מכך – לי היא לא וואן היט וונדר כי "אל תיגע בזמיר" זה לא סתם "להיט". זה מאסטרפיס (מאסטרפיס שהוא גם להיט שהיה שווה ללי שלושה מיליון דולר מדי שנה במשך יותר מחמישה עשורים).

ואחרי המאסטרפיס הלהיטי הזה, לי פרשה באופן מעשי מכתיבה. ככותב, זה מוזר בעיניי. לכותבים יש דחף לכתוב. זה בוער, כמו צורך פיזי. ב"אל תיגע בזמיר" אומרת סקאוט, המרבה בקריאה, שהיא לא "אהבה לקרוא" כפי שאדם לא "אוהב לנשום". חשבתי שכזאת היא גם הרפר לי, שכזה הוא כל כותב: כותב כפי שהוא נושם.

אולי לא. אולי הרפר לי לא כתבה (כמעט) דבר מאז "אל תיגע בזמיר" (ואולי הכל פשוט גנוז במגירותיה). ובכל זאת, לי הלכה לעולמה כסופרת גדולה. וגם זה מוזר – להתייחס לסופר שפירסם רק שני ספרים בחייו (אחד מהם טרי מכדי להיבחן בפרספקטיבה ראויה) כסופר גדול. אבל זה מוזר, כמובן, רק אם לא קראתם את "אל תיגע בזמיר".

(ניב שטנדל)

השחקנית המפתיעה של השנה: הילרי דאף ב"יאנגר"

"יאנגר", הסדרה הנוכחית של דארן סטאר (שהיה יוצר ומפיק שותף של "מלרוז פלייס", "בברלי הילס 90210" ו"סקס והעיר הגדולה"), רחוקה מלהיות מופת טלוויזיוני. למעשה, היא שייכת יותר לאזורי הגילטי פלז'ר, למרות שיש בה דמויות מקסימות להפליא, שחקנים לא רעים ומרים שור מדהימה אחת שהמלתחה של הדמות שלה היא מהטובות שנראו על המסך. אבל ההפתעה האמיתית היא הילרי דאף - פעם כוכבת ילדים מתקתקה והיום שחקנית לא מי יודע מה מוערכת, שמגלמת את קלסי, עורכת צעירה וחכמה בהוצאת ספרים. הדמות של קלסי משעממת למוות, אבל דאף מגלמת אותה בצורה כל כך אנושית ולבבית (לא במובן אליו מתכוונים מטרידים מינית) שפשוט אי אפשר שלא לרצות לאמץ אותה כחברה. על כמה דמויות טלוויזיוניות אפשר לומר את זה?

(מיכל ישראלי)

הגיבורה שהדבר הכי מדהים שהיא עושה הוא הדבר הכי נורא שהיא עושה: לואיס בנקס ב"המפגש"

אזהרה - אם לא ראיתם את "המפגש", אל תקראו את הסעיף הזה. אם כן ראיתם, אז ננסח את זה במעורפל לטובת הטמבלים שגם לא ראו וגם לא לקחו ברצינות את האזהרה שלנו: נכון שבנקס (איימי אדמס) עושה לקראת הסוף של "המפגש" בחירה דרמטית ויוצאת דופן – בחירה עם משמעות הרת גורל עבורה, עבור בתה ועבור מי שיהיה בעלה? אז עזבו שנייה את האם והבת, תחשבו רגע על מה שעושה בנקס לבחיר לבה, ותגידו: מתי ראיתם בסרט, בוודאי הוליוודי, גיבור או גיבורה שעושים דבר כל כך נורא לאדם שהם אוהבים? "המפגש" ראוי לכל האוסקרים שהוא לא יקבל, אבל העניין הזה ספציפית הוא כבר ברמה של צלב ויקטוריה, אות זכויות האדם, כינור דוד. משהו שיעשה כבוד לגיבורה שלוקחת החלטה קונטרוברסלית בעולם של גיבורים טובים אבסולוטית וכל כך משעממים.

(תומר קמרלינג)

הכי הוא מת אז בואו לפחות נלמד ממנו משהו: אדוארד אלבי

"אם אתה משלם 100 דולר או יותר כדי ללכת לתיאטרון, משהו צריך לקרות לך. אולי מישהו צריך לשאול אותך שאלות על הערכים שלך, או על האופן שבו אתה חושב על דברים, ואולי כשאתה יוצא מהתיאטרון – משהו רציני קרה לך. אתה צריך להשתנות, או לחשוב על שינוי. אם אתה פשוט הולך משם וכל מה שאתה חושב עליו זה איפה השארת את המכונית המחורבנת – בזבזת מאה דולר"

(אדוארד אלבי, מחזאי, מחבר "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", חתן פרס הפוליצר שלוש פעמים, 1928-2016)

(ניב שטנדל)

העמוד שהמציא הומור חדש בפייסבוק: "דיאלוג עם הכלבה"

אופיר ששון פתח את "דיאלוג עם הכלבה" כדי לתמלל את שיחותיו המדומיינות עם פיץ', כלבת המחמד שלו, עם זוגתו ("בעלים אמא") ועם אויבתה המושבעת חתולה. זה התחיל כדף פייסבוק עם סטטוסים קורעים והתפתח גם לסדרת רשת, אבל בשנה האחרונה "דיאלוג" לא רק הכתיבה סוג חדש של הומור בפייסבוק, אלא גם הכניסה אליו נגיעות מחייו האישיים של אופיר, ו- שומו שמיים - כמה רגעים מרגשים. ואין דבר מרגש יותר מרגע אמיתי באמצע עמוד ציני כמו החיים.

(דור בביוף)

הפרידה הכי עצובה: מועדון "התחת" נסגר

זה התחיל ממסיבה חד-פעמית בלילה הלבן של 2014, אבל אז חיים ויטלי כהן הבין שהמרתף הענק מתחת לבניין הדואר באבן גבירול הוא שטח טוב מדי, ופתח בו את אחד המועדונים הכי מוצלחים של העיר. המסיבות, שרבות מהן פנו במישרין או בעקיפין לקהילה הגאה, היו פרועות למדי, ובכל זאת האווירה תמיד הייתה נינוחה לא מתאמצת, וכל מי שנכנס לתחת ידע ששם הוא יוכל להיות כל מה שהוא רוצה, בלי המבטים השופטים של הקהילה ההטרו-נורמטיבית מחד ובלי המבטים הבוחנים של הקהילה הגאה מאידך. ב-30 בדצמבר המועדון יסגור את שעריו במסיבה אחרונה בהחלט, ולאחר מכן נצטרך למצוא מקום אחר להזיז בו את התחת.

(דור בביוף)

הדבר הכי טוב ביוטיוב: סרטונים של ג'סטין טרודו

ג'סטין מנופף בדגל הגאווה במצעד הגאווה עם חולצה שקצת חושפת בטן, ג'סטין מחבק בחמידות זוג גורי פנדה, ג'סטין ואשתו מחופשים לנסיכה ליה ולהאן סולו בהאלווין, ג'סטין מדבר על מחשב קוואנטי, ג'סטין אומר 'יאאאס' ג'סטין רוקד ריקודים הודיים מסורתיים תוך כדי לבישת חיוך ובגדים לבנים ג'סטין מדבר בצרפתית!

בכל דור ודור קם עלינו אדם שמחרמן אותנו. שגורם לנו להתאבסס עליו ולצפות בסרטוני יוטיוב שלו שוב ושוב. בשנת 2016 האדם הזה היה ג'סטין טרודו. ראש ממשלת קנדה ה-23. קיסר הבלוריות, פילד-מרשל הדו-לשוניות, החאג' דוקטור של השרירים, אדון החתיכים וכובש כל הנשים בכלל ומעל גיל 30 בפרט.

את השלטון תפס טרודו כבר בסוף 2015, אבל את השליטה המוחלטת בלבבות שלנו הוא ביצע במהלך השנה האחרונה. אובמה עוד רגע מסתלק לטובת סחבה סמוקה, לנו יש ראש ממשלה עם כריזמת השיער של גברת סלוקומב, ובאיחוד האירופי אין בכלל מה לדבר. על מי נפנטז, על אנגלה מרקל? טרודו הוא גם חתיך, גם פמיניסט וגם מסתמן כראש ממשלה שאשכרה אכפת לו מהתושבים שלו. אבל לנו לא אכפת מהקנדים, בואו נחזור לדבר רגע על הבחור עצמו. הוא גם זורם עם שטויות של באזפיד, עושה יוגה וכשהוא מדבר בצרפתית אנחנו מתחילות לבייץ.

כן, יש נטייה להקטין אותו לסמל סקס למרות הכריזמה הפוליטית והעשייה החיובית. אבל בחיים המסריחים שלנו אנחנו צריכות איזה ג'סטין שיפיח בנו פנטזיה שאולי תגרום לנו להיות יותר יפות ונחשקות. ואם טימברלייק הפך לצנון וביבר נושא בשלב זה ככל הנראה ארבע מחלות מין שונות, לפחות יש לנו טרודו. 

(עידית נרקיס כ"ץ)

הספר השאפתני של השנה: "האורחים"

אופיר טושה גפלה הוא לא הסופר הכי מוכשר בישראל, הכי חד או הכי מקורי, אבל הוא ללא ספק השאפתני מכולם. לא רק שהוא לא מפחד לכתוב פנטזיה שמתרחשת בארץ הקודש, אלא שהוא מכניס לעולם המוכר לנו כמה שינויים מוזרים, ובוחן את השפעתם לא על כמה דמויות בודדות – אלא על האנושות כולה. כך, "שבוע המטמורפוזה" שטלטל את האנושות בספר "האורחים" משפיע לא רק על הגיבור, אלא גם על הכלכלה ועל הפוליטיקה העולמית, וטושה גפלה לא מהסס להסביר כיצד. רוחב ראייה כזה היה גורם לכל סופר אחר סחרחורת, אבל טושה גפלה לא מפחד – וחוסר פחד הוא מהמאפיינים החשובים ביותר של סופר טוב.

(דור בביוף)

הסדרה הישראלית הכי טובה: "אורי ואלה"

2016, שנה לא פופולרית במיוחד, הייתה דווקא שנה קסומה עבור הטלוויזיה המתוסרטת, וכל הטוב הזה הגיע אפילו למדינתנו המפגרת מעט תרבותית. הפעם לא רק yes הצטיינו בתחום הפקות המקור ואחרי ש"כפולים" ו"התסריטאי" בישרו שמשהו טוב עומד לקרות כשעלו בסוף 2015, השנה הזו המשיכה עם סדרות מעולות כמו "מטומטמת", "האחיות המוצלחות שלי" ו"עיקרון ההחלפה". אבל אז באה לה "אורי ואלה" והצליחה להביס אפילו את אלה. דינה סנדרסון כוכבת, שלמה בראבא מפעים והתסריט יכול לצוות לרשימה הזאת עוד כמה סופרלטיבים. וזו בדיוק הגדולה של "אורי ואלה", הקסם שלה הוא מהסוג החמקמק, שקשה להסביר אותו אבל הכי רוצים לראות עוד ממנו.

(מיכל ישראלי)

הסדרה הכי מצחיקה: "ברוד סיטי"

מדהים איך אחרי שלוש שנים כסדרת רשת עצמאית ועוד שלוש עונות כסדרת טלוויזיה מן המניין, "ברוד סיטי" לא קרובה אפילו למיצוי. אילנה גלייזר ואבי ג׳ייקובסון עדיין חולקות את החברות הכי מעוררת-קנאה על המסך, ההברקות המופרעות עדיין מופרעות והתסריט עדיין מצחיק עד דמעות. יפה לראות איך סיטקום יכול להיות מופרע ומהודק בו זמנית, ולשמור על תחושת קלילות ורעננות גם כשברור שטרחו עליו הרבה מאוד.

(דור בביוף)

הזוג המוזר-חמוד של השנה: ג'קלין ורוס ב"קימי שמידט"

בעונה השנייה של הסיטקום מבית טינה פיי, המעסיקה העשירה של קימי הפכה לדמות מעניינת ומסקרנת יותר מהגיבורה עצמה. זה לא באמת מפתיע שהיציאה שלה לעצמאות אחרי הגירושים הוכיחה שעדיין יש לה לב, אבל לא לגמרי ציפינו שדווקא דמות עורך הדין היבש והמוסרני של דיוויד קרוס הוציאה את זה ממנה. ברומן הזה היה משהו קצת דוחה בתחילת הדרך, אבל מהר מאוד התברר שאולי זה בעצם רעיון לא רע בכלל, ואנחנו סקרנים לראות את ההרפתקה הבאה של הפאוור-קאפל המשונה הזה.

(נ"ר)

הסאטירה הכי טובה: פרק 7 בעונה הראשונה של "אטלנטה"

“אטלנטה" של דונלד גלובר היא ללא ספק אחת ההפתעות הכיפיות של השנה האחרונה, אבל הפרק הזה בולט אפילו בתוכה כיצירה נפרדת, שלא לומר יצירת מופת נפרדת, ואפשר לצפות בו בפני עצמו, ללא ההקשר של קודמיו. לא נתאר בדיוק מה קורה בו כי כל פרט יהיה ספוילר, אבל נגיד שמדובר בסאטירה הכי חריפה, מתוחכמת ומפוצצת מוח בנושא גזע ומגדר בעידן הפוליטיקלי קורקט, כלומר - כל מה שאתם אוכלים את הראש עליו כל היום בפייסבוק. קחו הפסקה וצפו באחד הדברים הכי טובים שקרו במהלך שנת 2016, שגם קורץ בסאבטקסט למערכת הבחירות הסוערת בארה"ב והפערים האידיאולוגיים האוניברסליים שהיא הציפה אל פני השטח.

(מיכל ישראלי)

הכי טוב בהנחיית ריאליטי: ג'ף פרובסט

כבר 33 עונות שג'ף פרובסט מנחה ומפיק את "הישרדות" (העונה ה-34 כבר צולמה ולפי הציוצים שלו בטוויטר היא הייתה אמייזינג), ואלא אם יגיע איזשהו בליינדסייד עצבני נראה שהוא הולך להמשיך בתפקידו עד הפנסיה. צופים שהתרגלו לראות את ההנחיה הגזעית (במובן של גזע-עץ) של המקביל הישראלי גיא זו-ארץ עשויים לחשוב שפרובסט הוא מתמודד בתכנית ולא המנחה שלה. פרובסט בן ה-55 משדר את המשימות כמו מאיר איינשטיין בימים הטובים (כולל הערות נבזיות כשצריך), יודע בדיוק מתי לשאול את השאלות הנכונות במועצת השבט כדי להביא את השורדים לבעירה מיידית, ובעיקר - לעולם לא תרגישו שהוא ממשיך לעשות את זה רק בגלל המשכורת שהוא מקבל. שלא יהיה לכם ספק, הוא לגמרי כן.

(בן בירון)

הסרט הקצר הכי מרגש: "בייקון וזעם האל"

סרט דוקומנטרי קצרצר שהוקרן במסגרת מקבץ סרטים קצרים בפסטיבל דוקאביב התגלה כאחד הסרטים הטובים של השנה. התקציר נשמע כמו כתבה בבאזפיד - אישה מבוגרת עומדת לטעום בייקון בפעם הראשונה בחייה. לפני, היא מספרת למה בעצם לא ניסתה עד היום, ולמה דווקא עכשיו. זה נמשך פחות מעשר דקות ובכל זאת מצליח ליצור הזדהות מוחלטת עם הגיבורה, במקרה שלנו זה נגמר בדמעות.

(נ"ר)

.

ההצגה הכי מופרעת: "זה פוליטי"

הדבר הכי מסעיר שקרה בתיאטרון הישראלי השנה היה הצגה קטנטונת שעלתה במסגרת פסטיבל התיאטרון הקצר בצוותא. ב"זה פוליטי", הצגתה של רוני קידר בכיכובם של יקיר פורטל, מיטל כרמלי ומורן רוזנבלט, זוג חיילים מזמינים נערת ליווי לשלישייה – אבל העניינים מסתבכים כשנערת הליווי שמגיעה היא ערבייה. כן, יש כאן גם מסר פוליטי, כמובן, אבל גם הומור כל כך מופרע שקשה למצוא את המילים שיתארו אותו, ואווירה חריפה של סכנה – שאין לדעת מה הדבר הבא שיקרה על הבמה, ואיך הוא יגרום לכם להגיב. זה היתרון הייחודי של התיאטרון, ופה הוא מנוצל עד הסוף – בלי פרובוקציות כמו שחקנים שמשתינים זה על זה או  שחקנים שתולים בקהל.

(דור בביוף)

אירוע הקולנוע חסר החשיבות הכי חשוב של השנה: סצנת הקרב בין גיבורי העל ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"

מוזר שבתור אמא בת 34 אני עפה על סרט קומיקס עתיר תקציב, אבל פאק, איזה כיף היה "קפטן אמריקה"! יש לי כל כך מעט הזדמנויות לצאת ולראות סרטים בקולנוע, אז כשמגיעה הזדמנות אני מנצלת אותה לשובר קופות מרים ולא לשום דבר שיגרום לי לחשוב ו/או להיות עצובה. חוץ מתצוגת שרירי הזרוע הדו-ראשיים המרשימה של כריס אוונס, החתיכיות של סבסטיאן סטן, ורוברט דאוני ג'וניור נקודה, כיף לראות חבורת גברים (וסקרלט ג'והנסן ואליזבת' אולסן) הולכת מכות. וסצנת הקרב הגרנדיוזית בשדה התעופה נכנסת, ביי פאר, לרשימת סצנות האקשן הכי טובות בעולם של מארוול בפרט ובהיסטוריה של הקולנוע בכלל.

למרות שבליל של 16 דמויות שמתערבבות אחת עם השנייה יכול לעשות מיינד פאק רציני, לא קשה בכלל לעקוב אחרי הסצנה הזאת, שמצליחה להציג את החוזקות והחולשות של כל דמות, להיות גם מצחיקה, גם מותחת וגם עם רפרנס למלחמת הכוכבים. וכמה קורה שם: אנט מן מגלה שהוא יכול להפוך לענק, ספיידרמן החדש מופיע, הפנתר השחור מראה מה הוא יודע לעשות, והאלמנה השחורה עוברת צד באמצע. אם זה לא האירוע הקולנועי הקל-משקל של השנה, אני לא יודעת מה כן.

(עידית נרקיס כ"ץ)

הפצצה הוויזואלית של השנה: "מלאכיות ושדים"

אם חשבתם ש"דרייב" ו"רק אלוהים סולח" היו יפים, באמת שלא ראיתם כלום. סרטו האחרון של ניקולס וינדינג רפן לוקח את כל מה שהיה טוב בסרטים הקודמים, ומקצין אותו: האווירה קפואה ומהפנטת; הפסקול מצמרר; העלילה תופסת טוויסט מעוות. אבל גם כשעל המסך מוקרנות סצנות של נקרופיליה, אונס וקניבליזם, אי אפשר להסיט את המבט – כי הכול יפה בצורה שוברת-מוח. זו עבודה של צילום וסינמטוגרפיה יוצאים מגדר הרגיל, ניצחון אסתטי שעשה את הבלתי אפשרי והשתמש בסגנון כדי להדק את התוכן המעט-דל ולהפוך סרט בינוני לבלתי נשכח.

(דור בביוף)

הכי תפסיקו עם זה: רימייקים של סדרות טלוויזיה

"בנות גילמור", "צער גידול בנות", "מקגייוור", "נשק קטלני", "שורשים", "וויל וגרייס", "תיקים באפלה", אפילו "אוטובוס הקסמים של גברת פריזל" – רשימה חלקית של סדרות וסרטים-שהפכו-לסדרות שזכו לחיות מחדש השנה. כן, 2016 היא ללא ספק השנה הכי בדיונית שחוותה האנושות, אבל במקום שהטלוויזיה שלנו תצעד איתה קדימה, היא דווקא בחרה ללכת אחורה. רימייקים הם אהבתם הגדולה של המפיקים האמריקאים כבר שנים רבות, אבל נדמה שהשנה האהבה הזאת עלתה על גדותיה. החידוש? קשה לפתוח טלוויזיה בלי לראות פרצופים מוכרים, כאלה שכבר חשבתם ששכחתם לפני שנים, אך בעזרת ידיהם הבוטחות של המנתחים הפלסטיים חזרו למרקע רעננים מאי-פעם (הגזימו: מייגן מולאלי ולורן גרהאם). הבעיה? בלי יוצא מן הכלל, כל הסדרות שחזרו השנה הביאו איתן התרגשות מוגזמת שנובעת מהאהבה (המוגזמת) שלנו לנוסטלגיה וזהו. אף אחת מהזומבי-סדרות לא הצליחה להתחבב על דור חדש של צופים. בעצם, סדרה אחת דווקא כן – "צער גידול בנות". כן, העלילות הדלוחות של משפחת טאנר הפכו ללהיט גם בשנת 2016. השבוע הודיעה נטפליקס על חידוש הסדרה לעונה שלישית. מה זה אומר עלינו? בעיקר דברים רעים.

(בן בירון)

סרט הז'אנר הכי מגניב על בעל מום שפורצים לביתו: "לא לנשום"

שלושה צעירים פורצים לבית של עיוור, ואז מתברר שהעיוור מסוגל להשיב מלחמה? כמה ש"לא לנשום" נראה אידיוטי בטריילר, ככה הוא היה פשוט פגז במלוא אורכו. הבמאי פדה אלוורז יצר חתיכת רייד משוגע שההפתעה הכי קטנה בו היא הקיק-אסיות של העיוור (סטיבן לאנג המצוין, מי שייזכר לנצח כאיש הצבא המלחיץ מ"אווטאר"). בכך עקפו אלוורז והסרט שלו את "Hush" של מייק פלנגאן, על בחורה כבדת שמיעה שפורץ מפתיע אותה בביתה, במרוץ אל תואר "סרט ההבה נפרוץ אל בעל המום שמתברר כלא פראייר בכלל" של השנה.

(תומר קמרלינג) 

המותחן הכי טוב שאתם צריכים לקרוא: "המאורות" של אלינור קטון

קטון היא הזוכה הצעירה ביותר בתולדות פרס המאן-בוקר (בגיל 28) שכתבה את הספר הארוך ביותר שזכה בפרס (806 עמודים). קוראים ומבקרים שברו את הראש מאז כדי לגלות מה יש בו מלבד תעלומת מתח מרתקת וכתובה היטב, והתשובה היא: שום דבר. אבל כשמדובר במותחן כל כך סבוך, כל כך מסוגנן, כל כך מתוחכם וכל כך מותח, מי צריך יותר? "המאורות", גם בזכות אורכו, הוא מסוג הספרים שמבקשים מכם להיכנס עמוק לתוכו – וכשהעמוד האחרון מגיע מהר הרבה יותר משציפיתם, קשה מאוד לחזור למציאות האמיתית.​

(דור בביוף)

השיר הכי טוב שאתם צריכים לשמוע: "אישה עם כיסוי ראש"

הסרטון של התאגיד קצת מסרס אותו, אבל הזדמן לי לשמוע את נעמי חשמונאי מקריאה את השיר באמצע ערב שירה תל-אביבי טיפוסי, והאפקט היה כל כך צורם, חתרני, מרושע אפילו, שלקח לי שעה עגולה להסדיר את הדופק. בחצאית ובכיסוי ראש ענקי נעמדה חשמונאי בין ההיפסטרים התל אביביים, שלווה להבהיל, וירתה חצים מדויקים ישר לפרצופם של המאזינים שבמקום – אותם מאזינים שחושבים שהם סמל הנאורות, אבל עדיין מסתכלים עליה בסתר לבם כעל אישה דתייה קצת מטומטמת, קצת נאיבית, קצת מסוכנת לדמוקרטיה. ההבנה שגם אתה עצמך היית גזען במשך כל הזמן הזה היא מצמררת, וכשבסוף השיר חשמונאי מאבדת את הטון המאופק וצועקת: "מוות לאישה עם כיסוי הראש! מוות לאישה עם כיסוי הראש!" – אתה פשוט ממוטט.

(דור בביוף)

הנאמבר הכי ממכר: שיר המלחים ב"יחי קיסר!"

עם כל הכבוד ל"לה לה לנד", "טרולים" ו"מואנה", המחווה של האחים כהן להוליווד של ימי האולפנים אחראית לסצנת המחזמר הגדולה של השנה. כל מה שאי פעם רציתם מנאמבר מוזיקלי נמצא שם: הומור מיושן בקטע טוב, לחן קליט, סטפס, ריקודים על השולחן, הרבה הומו-ארוטיות והמון צ'אנינג טייטום.

(נ"ר)

הכי עדיף-מאוחר-מאשר-אף-פעם: נטפליקס בישראל

קצת מביך שלקח כל כך הרבה זמן עד שניתנה לנו האופציה לגשת אל ספריית הסטרימינג המשתלמת והפופולארית באופן חוקי, אבל לפחות זה קרה. ההיצע אולי לא זהה בגודלו לאמריקאי, אבל מי אני שאתלונן כשיש את "Stranger Things", "The Crown", "בנות גילמור: שנה בחיים", "מראה שחורה", "בוג'אק הורסמן",  ו"נרקוס", ועוד לא התרחבנו מעבר לתכנים הבלעדיים. איך ייתכן ש-yes ו-HOT עוד לא הפכו את ה-VOD שלהן לספרייה אינטרנטית עם מנוי חודשי? נבצר מבינתי. כנראה לא אוהבים שם כסף.

(נ"ר)

הגיף הכי מושלם לאדם שמת: הלן גרין לדייויד בואי

(ניב שטנדל)

הכי הגזימה: 2016


(ניב שטנדל)

הכי נתגעגע: מרג'רי טיירל מ"משחקי הכס"

יש סיכוי שאתם עושים לה ג'ון-סנואיזציה?

(ניב שטנדל)