ב"לשחרר את השדים", מרוב טכניקות לא רואים את הסרט

ההתמסרות וההתמכרות למצלמה, הצופים, הלייקים והשיתופים הצמיחה בשנים האחרונות חבורה צעירה של מבקרי קולנוע עם שאיפות להיות יוצרים בעצמם - והאחים האוסטרלים דני ומייקל פיליפו ("נגעת נרצחת", "להחזיר אותה") הם הדוגמה הבולטת ביותר של התופעה. עכשיו הגיע תורו של כריס סטאקמן: יוטיובר ותיק ואהוד, עם נתון מרשים של יותר מ2 מיליון מנויים. סטאקמן חלם לעשות סרט אימה, גייס כספים בפרויקט מימון המונים, קיבל את ברכתו של מאסטר האימה מייק פלנגן (המפיק בפועל) ויצר את "לשחרר את השדים" (Shelby Oaks).

עלילת "לשחרר את השדים" מתמקדת במיה (קמיל סאליבן), המנסה לפענח את היעלמותה המסתורית של אחותה ריילי (שרה דורן), יחד עם שאר צוות יוטיוברים חוקרי תופעות על טבעיות. אירוע טראומתי ומחריד מעורר אצל מיה שדים מהעבר, תרתי משמע, והיא יוצאת לחפש את אחותה בעצמה. הניסיונות של מיה לאתר את אחותה הנעדרת מובילים אותה למזימה שטנית וגדולה הרבה יותר ממה שציפתה לו.

לפחות בתחילתו, "לשחרר את השדים" לא מרגיש כמו סרט אימה סטנדרטי, והוא אפילו מעלה את יצר הסקרנות בכמה דציבלים. ההיעלמות של ריילי גוררת אחריה ספקולציות רבות - האם זו מזימה שמטרתה להעלות את כמות המנויים בערוץ, מתיחה חסרת טעם או רצח - וסטאקמן לא נמנע משימוש בכל הטכניקות המגוונות שהוא מכיר כדי למקסם את הפוטנציאל האימתני של סיפור כזה (שסופר לא פעם ובגרסאות שונות). הוא פותח את הסרט עם תחפושת של דוקו וריאליזם במינונים גבוהים, כולל דיווחים חדשותיים מפוברקים שנראים אמינים למדי. בין לבין סטאקמן גם משלב סרטונים כאילו-חובבניים בסגנון פאונד פוטג', השראה ומחווה מובהקת ל"פרוייט המכשפה מבלייר" שהפך את תת-הז'אנר ללהיט היסטרי בסוף שנות ה-90. אבל עם כל הכוונות הטובות, המחוות והרפרנסים, "לשחרר את השדים" הוא מקרה מצער שבו מרוב טכניקות, לא רואים את הסרט.

באקט לגיטימי וצפוי של יוצר מתחיל ונלהב יתר על המידה, סטאקמן פשוט לקח את כל סרטי האימה שאי פעם ראה ועשה מהם מיקס מוגזם וחסר טעם מוגדר, בתקווה שיצא מכל הטררם הזה סרט שאפשר לקרוא לו "טוב". אבל בתור המבוגר האחראי, חובתו של פלנגן הייתה להזהיר את סטאקמן ולהסביר לו: חביבי, זה לא עובד ככה. בעיקרון, "לשחרר את השדים" סובל מפרבולת חוסר האחידות של הסרטים: ברגע אחד הוא מתרומם גבוה ויוצר ציפייה, ומיד אחר כך צולל למטה בצורה חדה ומאכזבת. הפזיזות של סטאקמן, יחד עם תסריט וסיומת לא אפויים במיוחד, הופכים את הסרט שלו לחסר קוהרנטיות, פואנטה או רעיונות מעניינים.

לזכותו ייאמר כי הניסיון היפה שלו להחדיר חיים מחודשים בז'אנר הפאונד פוטג' ז"ל ראוי להערכה. מי שאהב את "פרויקט המכשפה מבלייר" או את סרטי "פעילות על טבעית" יוכל למצוא עדנה מחודשת ונוסטלגית בסרטו של סטאקמן - אבל עד גבול מסוים. כיוון שהיוצר הצעיר לא טורח להתמסר לאף בחירה סגנונית כלשהי, כלומר חוץ ממישמש מקושקש, קשה להיאחז במשהו וליהנות ממנו עד הסוף. בין אם זה סטייל תיעודי, נרטיבי או סתם חובבני, סטאקמן כנראה קיבל סחרחורת ממיליוני הדולרים שנפלו במהירות שיא לכיסו, וכמו ילד בחנות ממתקים לא ידע במה לבחור קודם. בגלל שזו היצירה הראשונה במה שנראה כתחילתה של קריירת בימוי, אפשר לסלוח לו בקטנה על הטעויות והשגיאות של תחילת הדרך (קלישאות וג'אמפ סקיירז למכביר). הלב של סטאקמן נמצא במקום הנכון, אבל עודף המוטיבציה שלו דווקא בא לרעתו.

תכלס, "לשחרר את השדים" הוא טייק מעניין על הציטוט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". עבור האחים פיליפו, המעבר אל מאחורי המצלמה עשה רק טוב והם לגמרי פורעים את השטרות. כריס סטאקמן ייאלץ לחזור אל שולחן השרטוטים ולנסות להראות שוב שיש לו מה לתת. בעידן הדיגיטלי הנוכחי, שבו כל אחד יכול לשלוף מצלמה, לפתוח טיקטוק ולקרוא לעצמו מבקר קולנוע - סטאקמן מגלה בדרך הכואבת שלא כל ממזר הוא מלך, ולא כל מי שצועק אקשן הוא גם במאי.