"לזמן את הרוע 4: הפרק האחרון" מציע עוד מאותו דבר - וזה כבר לא מספיק
אחרי יותר מעשור, אחד מפרנצ'ייזי האימה הגדולים חוזר עם סרט רביעי שמבטיח סיום דרמטי, אבל בפועל מספק בעיקר חיקוי של מה שכבר עבד בעבר. למרות רגעים בודדים של אימה אפקטיבית, "הפרק האחרון" מרגיש כמו עוד פרק מיותר בסדרה שמיצתה את עצמה
מעט מאוד סרטי אימה הצליחו לעשות את מה ש"לזמן את הרוע" עשה. מהסרט הראשון של ג'יימס וואן ב-2013, דרך ההמשכים והספין-אופים, הפרנצ'ייז הזה הפך לאחד הגדולים והמשפיעים של הז'אנר, עם מיליארדי דולרים בקופות וקהל מעריצים אדוק. סוד ההצלחה של "לזמן את הרוע" היה השילוב בין אימה מסחרית שעבדה גם על חובבי הז'אנר השרופים וגם על הצופה המזדמן, מה שהחזיר את האימה למרכז הבמה בהוליווד. אחרי שלושה סרטים ועוד סרטים ביקום הקולנועי המורחב, הגיע בחמישי האחרון לבתי הקולנוע "לזמן את הרוע 4: הפרק האחרון".
העלילה מתרחשת באמצע שנות ה-80, ומבוססת גם היא, כמנהג הסדרה, על "מקרה אמיתי". אד (פטריק ווילסון) ולוריין (ורה פרמיגה) וורן, זוג חוקרי התופעות העל-טבעיות ומגרשי השדים הבלתי נלאים, נקראים להתמודד עם מקרה חדש שמחזיר אותם אל תחילת דרכם - מראה מקוללת שנתקלו בה בשנים הראשונות לקריירה. הפעם הסיפור הופך לאישי מתמיד, כשהמקרה הנוכחי קשור באופן ישיר לבתם ג'ודי (מיה טומלינסון), שכמו לוריין ניחנה גם היא ביכולת לראות ולהרגיש את הנסתר.
אם הכול נשמע לכם מוכר מדי - זה לא במקרה. הסרט משתמש שוב באותה נוסחה שעבדה נהדר בסרטים הקודמים: בית חשוך, חפץ מקולל, שדים שמופיעים בדיוק ברגע שבו הצופה מצפה להם. אלא מה שעבד פעם, לא באמת אפקטיבי כאן - שכן הצופים כבר מכירים את הנוסחה. במובן הזה, "הפרק האחרון" מרגיש יותר כמו חיקוי זול ועוד מאותו הדבר מאשר סיקוול אמיתי שמנסה לקדם את הסדרה צעד אחד קדימה.
ווילסון ופרמיגה עושים עבודה טובה כהרגלם, והכימיה ביניהם עדיין מצליחה לשאת על הגב חלקים גדולים מהסרט. מנגד, טומלינסון בתפקיד ג'ודי, וגם בן הארדי בתפקיד בן זוגה, לא ממש מצליחים להשאיר חותם ומגלמים דמויות נטולות עומק או מניע ברור, שלא תורמות לסרט דבר.
בעיה נוספת וקשה היא העריכה של הסרט. 135 דקות שעליהן הוא מתפרש מורגשות, בעיקר בגלל קצב מסורבל והתעקשות מיותרת למשוך סצנות מעבר לנדרש (למה לעזאזל צריך סצנה של משחק פינג-פונג שלא תורמת דבר לסרט?). במקום לקדם את העלילה או לבנות מתח באופן טבעי, העריכה מדשדשת ומייצרת רגעים ארוכים של המתנה שמייצרים אדישות. כך, ברוב הזמן הצופה מחכה בקוצר רוח שמשהו יקרה, ובסופו של דבר הרגעים המפחידים עצמם לא מצליחים לפצות על הדרך הארוכה והמיותרת שהובילה אליהם.
ולמרות כל אלה, יש גם רגעים שעובדים. סצנת הקאת הדם היא דוגמה מעולה ליכולת של "לזמן את הרוע" לייצר אימה אפקטיבית באמת, ושם אפשר לראות את הכישרון של מייקל צ'אבס, שכבר הוכיח יכולות בימוי טובות בסרט הקודם בסדרה וכן ב"הנזירה 2". גם כאן הוא מראה שליטה בז'אנר, אבל בסופו של דבר זה עדיין מרגיש כמו עוד מאותו הדבר - שימוש חוזר באותם מנגנוני הפחד המוכרים, בלי ניסיון אמיתי לרענן את השפה של הסדרה.
מאז ש"לזמן את הרוע" המקורי יצא, ז'אנר האימה התקדם לא מעט. סרטים כמו "תורשתי" של ארי אסטר, "המכשפה" של רוברט אגרס ו"להחזיר אותה" של האחים פיליפו הצליחו להעלות את הרף - בין אם באווירה מהפנטת, בביקורת חברתית חריפה או ביצירת מתח שנבנה בעקביות לאורך זמן. מולם, הסרט הנוכחי מרגיש כאילו קצת תקוע בעבר, במקום לנסות להתרומם לגבהים חדשים שהז'אנר כבר מציע.
גם אחרי "לזמן את הרוע 4: הפרק האחרון", אי אפשר לקחת מהפרנצ'ייז הזה את המקום החשוב שלו בהיסטוריה של סרטי האימה. הוא הצליח להחזיר את הז'אנר למרכז הוליווד, יצר קהל מעריצים אדוק והשפיע על אינספור יוצרים וסרטים. אבל כמו שקורה לא מעט בז'אנר עם סדרות סרטים שממשיכות קצת יותר מדי זמן, גם כאן מרגיש שמיצו את הפורמט. ייתכן שזה באמת הרגע הנכון לסגור את המעגל לא מתוך חולשה, אלא מתוך כבוד למה שהסדרה כבר השיגה, ולהותיר אותה כסיפור הצלחה שמקומו מובטח בקאנון של האימה הקולנועית.