"הנרדף" לא מגיע עד הקצה, אך בכל זאת מספק את הסחורה

חברה דכאנית ואלימה, שמקדשת קפיטליזם חזירי ונהנית מתוכניות טלוויזיה שמספקות בידור זול ותעמולה דורסנית, תוך רמיסה מגמתית של השכבות החלשות. זה לא העולם של שנת 2025 - אלא נבואה שכתב סטיבן קינג כבר ב-1982, כשהוא מציב את עלילת ספרו בעתיד הרחוק - כלומר, ממש בשנה הנוכחית.

43 שנה מאוחר יותר, אדגר רייט, אחד הבמאים הוורסטיליים ביותר של התקופה, יצר את "הנרדף" (The Running Man) עיבוד מודרני לספר ההוא, שעלה היום (חמישי) לאקרנים בישראל. זקני השבט זוכרים את הגרסה הטראשית והאלימה מ-1987 שהתבססה באופן רופף מאוד על הספר, שבה כיכב ארנולד שוורצנגר. בשונה ממנה, הגרסה של הבמאי הבריטי מתכללת את כל האלמנטים והמוטיבים החברתיים שקינג כתב, בשילוב אקשן אינטנסיבי וחיזוק חזק ביותר של גלן פאוול - האיט בוי של הוליווד ומגה סטאר בהתהוות.

עלילת "הנרדף" מתרחשת בעתיד דיסטופי. כלכלה עולמית משגשגת היא חלום נשכח וארה"ב נשלטת על ידי דיקטטורה אלימה. בסחל'ה של החברה נמצא בן ריצ'רדס (פאוול), פועל עני שמפוטר מעבודתו ומנסה לקושש מזומנים לקניית תרופות לבתו החולה. לאנשים במעמד שלו יש שתי ברירות: לעבוד בפרך, לקבל גרושים ולקרוס תחת הנטל, או להשתתף בשעשועוני טלוויזיה אלימים שמפעילה הממשלה במסווה לתעמולה שקרית. בסופם יש פרסים כספיים אסטרונומיים או מוות. בלית ברירה, ריצ'רדס בוחר באפשרות השנייה ומשתתף ב"הנרדף", שעשועון שבו החוק מאוד ברור: לחמוק מהציידים, לשרוד 30 יום ולהפוך למיליארדר. במקביל לניסיונות לתקוע לו כדור בראש, הוא הופך לסמל של חתרנות ואנרכיזם עבור החברה כולה.

מעריצי אדגר רייט יכולים להירגע. הבמאי לקח משימה לא פשוטה: לעבד סיפור של סטיבן קינג מבלי לחרבן על המקור. הצליח לו. רייט עושה כבוד ליצירה הספרותית ובמקביל נשאר נאמן למוטיבים שמאפיינים את הסרטים שלו. שקלול האלמנטים עם הטון הקודר של המקור והתזזיתיות של הבמאי, מייצרים סרט פעולה אינטנסיבי להחריד, עמוס באירועים, עם מנה מכובדת של הומור שלא נוטש את המסר המרכזי. כלומר, "הנרדף", למרות המניעים הקלישאתיים שגורמים לגיבור שלו לצאת לדרך, משלב את המסרים של קינג באופן מספק ומהנה, תחת מעטה של בידור קליל להמונים.

תיוג "הנרדף" תחת אקשן עתידני עם יריות, ניאונים ופיצוצים יהיה סבבה ולגיטימי, כי טכנית - זו המהות שלו. אבל כיף גם לבחון אותו כסרט שמהדהד נושאים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים עכשוויים בצורה קלילה למדי, ומצליח איכשהו לג'נגל ביניהם בלי ליפול בדרך. מניפסט של עמוד אחד כנגד הקפיטליזם החזירי; אנרכיסטי או חתרני - הכל נכון. רייט יוצק את הכל לתוך קלחת מבעבעת ומגיש מנה רותחת שמורכבת מהקוביות המשורטטות של גלן פאוול הנהדר, החיוך המרושע של ג'וש ברולין כנבל גנרי ותוספת בסטייל חיוך כובש של קולמן דומינגו כמנחה הבלתי של התוכנית.

גם הצימוד של אדגר רייט עם גלן פאוול מוכיח את עצמו כמשתלם, למרות שבסצנות מסוימות יש תחושה שרייט נהנה מחברתו של פאוול קצת יותר מדי. זה בולט לקראת הסוף ומרגיש כאילו הבריטי התבלבל וצעק קאט 20 דקות מאוחר מדי, מה שמחליש את הווליום של החדות והעוקצנות שאפיינה את הסרט בחצי הראשון. על הדרך מגיעה מילה טובה לפאוול, הטום קרוז התורן של התקופה. הוא עובד חזק בשנים האחרונות, קוטף תפקידים תפורים למידותיו ("רק לא אתה", "היט מן") וזה משתלם לו לאללה. אבל אדגר רייט לא ממצה את הכישרון הדרמטי שלו עד הסוף וזה טיפה'לה מבאס. מעבר לקלישאת "הבת החולה" וה"אין ברירה אני אפעל בניגוד לרצוני", אין לריצ'רדס יותר מדי קונפליקטים עם העולם החיצון, וחוץ מהעובדה שהוא עצבני כל הזמן ורוצה להרוג את מפיק התכנית - אין כאן פענוח דמות מעמיק. אם ב-1987 ריצ'רדס היה גוש אלים של שרירים, ב-2025 הוא בעיקר נער פוסטר של מחאות שיודע להרביץ.

ב"הנרדף" אדגר רייט עושה עבודה טובה ומבדרת - אבל לא מצוינת, בסרט שמרגיש אינטנסיבי, אבל לא כזה שמצליח לרתק עד הסוף. כי כשהקרדיטים עולים בסיום, הוא משאיר תחושה חמצמצה של "וואלה, היה יכול להיות טוב יותר". גם בתור טקסט ביקורתי על ריאליטי, פייק ניוז, הנדסת תודעה ותקשורת מוטית, הוא לא מעז ללכת עד הקצה ונשאר במרחב הבטוח של סרט מסחרי. בסך הכל יש כאן כיף כיופאק של סרט חורפי עם ניחוח קייצי, שמנסה לרקוד על שתי חתונות: מצד אחד אקשן עצבני ומצד שני אמירה חברתית-פוליטית. לפעמים זה מצליח לו. לפעמים קצת פחות.