גם אתם תצליחו לפצח את "מועדון הרצח של יום חמישי"

גם אם לא קראתם רומן אחד מאז הבגרות בספרות, כנראה שהיה לכם קשה להתחמק מ"מועדון הרצח של יום חמישי": ספר הביכורים של מגיש הטלוויזיה הבריטי ריצ'רד אוסמן שיצא ב-2020, הפך לרב-מכר, הוליד כבר שלושה ספרי המשך ועכשיו גם עובד לסרט עלילתי בנטפליקס. העלילה מתרחשת בכפר דיור מוגן לעשירים בלבד, שבו אליזבת' (הלן מירן), רון (פירס ברוסנן), איברהים (בן קינגסלי) והמצטרפת הטרייה ג'ויס (סיליה אימרי) נפגשים מדי יום חמישי כדי לפתור תעלומות רצח ישנות שנותרו כתיקים פתוחים. כשלפתע מתגלה גופתו של אחד מבעלי המקום, הם לא לוקחים אפילו רגע להתאבל - ומסתערים על פענוח התעלומה בעזרתה של השוטרת הצעירה דונה (נעמי אקי).

תוך שהם עוקבים אחר הרמזים, גופות נוספות מצטרפות לספירה, והתעלומה הופכת למסועפת יותר, או לפחות לכאורה - בגלל ש"מועדון הרצח של יום חמישי" לא מצטיין בהסתרת הרמזים שמצביעים על האשם (או האשמים). אם אתם מנוסים בז'אנר, כנראה שתצליחו לנחש מה קורה כמה צעדים לפני התגלית על המסך.

מצעד הכוכבים של הסרט - שכולל שמות בריטיים מרשימים נוספים כמו ריצ'רד אי. גרנט, דיוויד טננט, ג'ונתן פרייס וטום אליס - בהחלט תורם לו, בעיקר כשמדובר בסצנות של מירן ואימרי, שתי שחקניות שמסוגלות לעשות מטעמים גם מהדיאלוגים הצפויים ביותר. ועם רשימה כזאת של כוכבים, היה אפשר לצפות שהסרט ייפתח בבתי הקולנוע, אבל האמת היא שהוא נמצא בדיוק במקום הנכון: בבתי הקולנוע הוא כנראה היה נחשב לאכזבה, אבל בנטפליקס הוא מתמקם בנוחות בין שאר הפקות המקור שהן ברובן לא מרשימות (למעט כמה סרטי דרמה מעולים מהשנים האחרונות, שאת חלקם נטפליקס הכניסה, בצדק, למירוץ לאוסקר).

ואם אמור להיות מסר לסרט, הוא הולך לאיבוד בריבוי דמויות וקווי עלילה שמטופלים באופן רדוד. המסר החיובי שהחיים לא מסתיימים בפנסיה טובע תחת ההדר והפאר של החיים של הקשישים הפריבילגיים, שחיים בסטנדרט שלא קרוב למציאות של רוב האנשים בגילם, וכך גם העלילה שמנסה לבקר את היחס למהגרי עבודה. אבל אולי הדבר המוזר ביותר הוא האופן שבו הדמויות - וכנגזרת מכך גם הסרט - מתייחסים לרצח, ובכלל למוות. קומדיות מהסוג הזה כמובן לא אמורות לצלול לתהומות האבל והאופל, אבל בכפר הפרישה האקסטרווגנטי, רצח הוא עוד משהו לרכל עליו בין שעת התה לשיעור ההתעמלות בבריכה.

למרות המקור הבריטי, "מועדון הרצח של יום חמישי" הוא הוליוודי להפליא (לטוב ולרע), והצפייה בו משולה לאכילת קינוח מרשת מזון מהיר אמריקאית - הוא מתוק ומפתה, ורק בביס האחרון תתחילו לשים לב לכאב הבטן. העלילה קצבית, הנופים מפוארים והשחקנים יפים, אבל ככל שהעלילה מתפתחת והסודות השונים נחשפים, אי אפשר להתעלם מהתחושה שהם היו מעניינים יותר כשהיו חבויים.