"אנקת גבהים" מהמם ביופיו, אבל לא בתוכנו
הסרט החדש של הבמאית אמרלד פנל ("סולטברן") מבוסס על הרומן המפורסם של אמילי ברונטה, ועוקב אחר סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של קת'י והית'קליף. ואומנם "אנקת גבהים" מדהים מבחינה ויזואלית, אבל זה לא מספיק בשביל להפוך אותו לסרט טוב. כי לא רק שהוא מזניח את אחד הנושאים החשובים של הסיפור, אלא גם שבין שני הכוכבים שלו - מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי - אין כימיה
הסרט החדש "אנקת גבהים" היה אחד הפרויקטים הכי מדוברים של השנה, ומכל הסיבות הנכונות. קודם כל, הרומן שעליו הוא מבוסס - "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה, שנחשב לאחד מסיפורי האהבה היפים והמפורסמים ביותר בספרות האנגלית. שנית, היוצרת שממנה הוא מגיע: אמרלד פנל, במאית נועזת למדי שהפכה לשם דבר בשנים האחרונות בזכות סרטיה "צעירה מבטיחה" (2020) ו"סולטברן" (2023). וכמובן, השחקנים הגדולים שמככבים בו בתפקידים הראשיים: מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי, שני כוכבים שבאמת לא מצריכים את הסוגריים שיזכירו לכם איפה ראיתם אותם לפני כן. ובכן, כמו שכבר הבנתם - "אנקת גבהים" הצטייד בכל המרכיבים הנדרשים, לכאורה, להצלחה. לכאורה.
"אנקת גבהים" מספר את סיפור האהבה הבלתי-אפשרי של קת'י והית'קליף, שהחל עוד כשהיו ילדים. קת'י הצעירה (בגילומה של שרלוט מלינגטון) היא בתו הסקרנית והרגישה של בעל אחוזה אלים (מרטין קלונס, "דוק מרטין"); בתחילת הסרט אביה מאמץ ילד נטוש ושתקן (אוון קופר), וקת'י מעניקה לו את השם הית'קליף והופכת לחברתו הטובה ביותר. השניים אף מתנחמים זה בזו בזמנים הקשים, כשאביה של קת'י מתעלל בהית'קליף ומטיל אימה על יושבי הבית.
מובן שהקשר העמוק בין קת'י להית'קליף נשמר גם בבגרותם (כלומר, בהיותם מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי), והוא אף מתפתח לתשוקה עזה - אבל ישנם לא מעט מכשולים בדרך למימוש שלה. למרות אהבתה להית'קליף, קת'י מתפתה להינשא לשכן העשיר והחביב, אדגר לינטון (שזאד לטיף) - והית'קליף הפגוע עוזב את הבית מרוב עצב ועלבון. לאחר החתונה, קת'י אומנם לבושה בשמלות מהודרות ומתגוררת באחוזה מפוארת להפליא, אבל היא אומללה; וגם כשהית'קליף סוף סוף חוזר לחייה, שנים לאחר מכן, מתברר שהפצעים הישנים עדיין לא הגלידו - וגם הבגידה הישנה של המשרתת נלי (הונג צ'או, "הלוויתן") מתגלה, וטורפת את הקלפים.
לא מעט צופים כבר קטלו את הסרט בשל הנאמנות החלקית-בלבד שלו לרומן המקורי. אני באופן אישי דווקא חושבת שחלק מהיופי בעיבודים הוא האפשרות לשחק עם היצירות המקוריות; לשמור חלקים מסוימים, לשנות חלקים אחרים. היוצר שאחראי על האדפטציה יכול (וצריך) להטביע את חותמו. הוא יכול לערוך שיפוץ, והכל בסדר כל עוד הבסיס של הבניין נשאר שלם. במובן הזה, לא מפריע לי שאמרלד פנל הכניסה סצנה שבה הית'קליף ממשש ביצים נאות בעודו מתבונן בקת'י דרך החלון, או סצנה שבה קת'י דוחפת אצבע לפה של דג בעודה חושבת על הית'קליף. הדימויים הלא-שגרתיים של מיניות הם כמעט סימן ההיכר של פנל, שעשתה דברים דומים גם ב"סולטברן" (זוכרים את הסצנה שבה בארי קיוגן "שוכב" עם קבר? עכשיו אתם בטוח זוכרים). ובכל זאת, בחירות אחרות של פנל דווקא כן גרמו לי (ולא רק לי) להרים גבה.
למשל, הבחירה ללהק לתפקיד הית'קליף את אלורדי, למרות שהית'קליף ברומן תואר בבירור כאדם שאינו לבן (פנל, אגב, גם נשאלה על כך בריאיון מצולם והפכה את המצב לגרוע עוד יותר). או למשל, ההזנחה המוחלטת של נושא הפער המעמדי. הפער הזה הוא כביכול הסיבה לאי-ההתאמה המובנית בין קת'י להית'קליף, אבל לאורך הסרט פנל לא מתעכבת על המשמעויות שלו. האירועים מתרחשים בסביבה מבודדת, מנותקת, ולכן לא ברור מהן ההשלכות של היותך עני או היותך עשיר בעולם שפנל יצרה. נדמה שהפער המעמדי ניכר רק בבחינת הבחירות האסתטיות - כלומר, בעיצוב התפאורה או בעיצוב המלתחות של הדמויות. ויותר מזה: נדמה שהפער המעמדי מתקיים בשביל לייצר את האסתטיקה, ולא האסתטיקה מתקיימת בשביל לספר את הפער המעמדי.
האסתטיקה של אמרלד פנל אכן מהממת וייחודית - כאן וגם בסרטים הקודמים שלה. אבל ההנאה הוויזואלית שהוא מייצר לא מספיקה בשביל להפוך את "אנקת גבהים" לסרט טוב. אפשר להגיד את אותו הדבר על הכוכבים הראשיים שלו: זה שהם מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי - כלומר, זה שהם יפים נורא (ומוכשרים, ומפורסמים) - לא הופך אותם לליהוקים הנכונים לתפקידים שלהם. אלורדי הוא לא הליהוק המדויק לתפקיד הית'קליף: כאמור, גבר לבן, וגם גבר שראינו כבר ב"סולטברן" - הנטייה לעבוד עם שחקנים קבועים היא נטייה רווחת אצל במאים, אבל האמת היא שלתפקיד הקודם אלורדי התאים הרבה יותר. רובי, מצידה - ועם כל ההערכה אליה ולפועלה - היא פשוט מבוגרת מדי בשביל לגלם את קת'י (ברומן, הדמות לא עוברת את גיל 25). מה גם שיש לה את מה שנקרא בטיקטוק iphone face - פנים מאוד עכשוויות שלא בדיוק עוברות חלק כשהן מופיעות בדרמה תקופתית.
אבל הבעיה הכי משמעותית היא לא הליהוק של כל אחד מהם בנפרד, אלא הליהוק של שניהם ביחד - פשוט כי אין ביניהם כימיה. הסצנות הלוהטות אומנם נראות מאוד יפה (ואני אפילו אטען שהן כתובות יפה), אבל הן לא מממשות את הפוטנציאל שלהן בגלל הניתוק האנרגטי בין השחקנים. אולי זו גם הסיבה שבגללה מסע הקידום של הסרט כל כך מוגזם: ראיונות משותפים של רובי ואלורדי, שבמהלכם הם מנהלים אינטראקציות פלרטטניות לכאורה - ואפשר שהונדסו על ידי גורמי יח"צ כדי לנסות להסיח את הדעת מהכימיה החסרה כל-כך בסרט עצמו. האמת היא שלילדים-השחקנים, שמגלמים את קת'י והית'קליף בצעירותם, יש כימיה משכנעת הרבה יותר.