"שטח אפור" הוא עוד פספוס של גאי ריצ'י

למרות שהוא כבר רחוק מהשיאים של "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" או "סנאץ'", סרט חדש של גאי ריצ'י עדיין מצליח לייצר סקרנות כמעט אוטומטית אצל לא מעט חובבי קולנוע. אולי זה הסטייל המאוד-מזוהה, ואולי פשוט התקווה שבכל פעם מחדש הוא יצליח לשחזר את השיאים ההם.

בסוף השבוע הגיע לאקרנים "שטח אפור" - מותחן האקשן החדש שלו בכיכובם של הנרי קאוויל, ג'ייק ג'ילנהול ואייזה גונזלס, שמנסה שוב לקחת את הצופים לעולם שבו מוסר, כוח וכסף מתערבבים אחד בשני בלי יותר מדי גבולות ברורים; במרכז העלילה נמצאת רייצ'ל (גונזלס), עורכת דין שפועלת בין העולם החוקי ללא-חוקי - אותו "שטח אפור" שעל שמו נקרא הסרט. כשחברה אמריקאית גדולה מנסה להחזיר מיליארד דולר שהלוותה לפושע בין-לאומי מסוכן בשם סלזאר, רייצ'ל נשכרת על ידי אותה חברה במטרה להחזיר את הכסף.

כדי ללחוץ על סלזאר, רייצ'ל מפעילה צוות מיוחד שפוגע בעסקים ובנכסים שלו מסביב לעולם. הדרך היחידה להגיע אליו עוברת דרך האי הפרטי שלו - מקום שבו אף אחד לא באמת בטוח. לשם היא יוצאת יחד עם סיד וברונקו (קאוויל וג'ילנהול), שני אנשי שטח מנוסים. כמו בהרבה סרטים של ריצ'י, גם כאן "העלילה" הולכת ומסתבכת.

"שטח אפור" מנסה להיראות כמו מותחן ריגול מתוחכם עם עולם פשע בינלאומי, עסקאות ענק והמון שחקנים שפועלים מאחורי הקלעים, אבל בפועל רוב ההתפתחויות מרגישות מאולצות ולא מאוד הגיוניות. הרבה מהמהלכים של הדמויות קורים פשוט כי התסריט צריך להגיע לסצנת האקשן הבאה, ולא כי יש היגיון אמיתי במה שקורה. מעבר לכך, עד בערך אמצע הסרט התחושה היא שכמעט שום דבר משמעותי לא באמת קורה - הרבה דיבורים, הרבה תכנונים - אבל מעט מאוד מתח או עניין אמיתי.

ריצ'י בונה כאן על הכריזמה של השחקנים הרבה יותר מאשר על הסיפור עצמו, ובמקרים מסוימים זה עובד. הנרי קאוויל וג'ייק ג'ילנהול מצליחים להחזיק חלק גדול מהסרט בזכות הנוכחות שלהם עם דינמיקה טובה, טיימינג נכון וכמות מספקת של מודעות עצמית כדי לגרום גם לדיאלוגים החלשים יותר לעבור יחסית חלק.

לעומת זאת, גונזלס פשוט לא מצליחה להחזיק את התפקיד הראשי שעליו הסרט נשען. מעבר לכתיבה הבעייתית, יש תחושה שהתפקיד פשוט גדול עליה בכמה מידות - גם מבחינת הנוכחות וגם מבחינת היכולת להוביל. זו בעיה שפוגעת בסרט בצורה משמעותית, כי בכל פעם שהוא מנסה לשכנע שרייצ'ל היא הכוח שמניע את העלילה, קשה באמת לקנות את זה.

ועדיין, כמו שקורה לא מעט גם בסרטים הפחות טובים של ריצ'י, הבימוי עצמו מצליח להפוך את "שטח אפור" לחוויה נסבלת ואפילו מהנה לפרקים. כן, העלילה מקרטעת, ההיגיון נעלם כמעט בכל סיבוב והסרט מתקשה לייצר עניין אמיתי לאורך זמן, אבל ברגעים שבהם הוא פשוט עוצר ומתמקד באקשן - ריצ'י מזכיר למה הקהל עדיין מגיע לראות סרטים שלו מלכתחילה.

סצנות הירי, המרדפים והעימותים הגדולים מבוימים בצורה חדה ומסוגננת, עם שליטה טובה בקצב ובכאוס. גם כשהתסריט מתפרק, יש לריצ'י מספיק סטייל ויכולת ויזואלית כדי לגרום לחלק מהרגעים לעבוד נטו על אנרגיה ואווירה. ובדיוק בגלל זה תחושת הפספוס סביב הסרט אפילו יותר חזקה.

"שטח אפור" מרגיש כמו עוד פרויקט שבו רואים בבירור את הכישרון של גאי ריצ'י כבמאי - אבל גם כעוד סרט שמתקשה להפוך את כל החלקים שלו למשהו באמת גדול. במקום מותחן פשע חד ומדויק, מתקבל סרט בינוני מאוד.