"צעקה 6" מתחיל בצלצול טלפון. כמובן שככה הוא יתחיל: הסרט הראשון בסדרה התחיל גם הוא בשיחת טלפון, כשבצידה השני עמדה דרו ברימור בשעתה היפה ביותר. השנה הייתה 1996, ולא הייתה עד אז - ומאז - סצנת טלפון יותר חכמה, מפחידה ומצחיקה מסצנת הפתיחה ההיא. "צעקה" הראשון היה סרט אימה מונומטלי על סרטי אימה: פרודיה על הדבר, והדבר עצמו. בשנים שעברו מאז, "צעקה" הפכה למותג, יחד עם מסכת ה"גוסטפייס" האיקונית שליוותה אותה, ועם השאלה שהגיעה באותה שיחת טלפון אלמותית: "מהו סרט האימה האהוב עליך?". וככל שהשנים עברו, והסרטים ניסו להיות יותר ויותר מודעים לעצמם ולז'אנר שבתוכו הם פועלים, התשובות השתכללו. הפעם, בצד השני של הטלפון נמצאת השחקנית הנהדרת סמרה וויבינג, שלא נותנת שם ספציפי של סרט: וויבינג פשוט מודיעה שהיא למעשה מרצה בנושאי סרטי אימה מדממים מהמאה ה-20.

הסצנה הראשונה של "צעקה 6" היא גם סצנת השיא שלו, ולרגע אפשר לחשוב שהסרט ישחזר את הגבהים שהגיעה אליהם הטרילוגיה המקורית, שביים החלוץ ווס קרייבן. זה לא קורה, אבל גם מה שבא אחרי הפתיחה הוא בסך הכל די כיפי. הסרט ממשיך קצת אחרי הנקודה בה הסרט הקודם הסתיים: האחיות קרפנטר (כמחווה לבמאי האימה האגדי ג'ון קרפנטר, אני מניח) עדיין מתמודדות עם הטראומה משרשרת הרציחות של הסרט החמישי. טארה (ג'נה אורטגה), האחות הצעירה, רק רוצה לחגוג ולהתהולל משל הייתה וונסדיי אדמס בנשף בית הספר; סמנת'ה (מליסה באררה), אחותה הגדולה, עובדת קשה בטיפול, בעיקר בעקבות הקשר הבלתי אפשרי שיש לה לאביה המת: בילי לומיס, הרוצח הראשון מסרטי "צעקה".

לשתי האחיות יש את החבורה העליזה שלהן, וגם שני בחורים חתיכים שמעוניינים בנוכחותן, אבל במקום שהן יוכלו להחלים מהפעם האחרונה שבה רדפו אחריהן כמה פסיכיים עם מסיכת גוסטפייס וסכין מגואלת בדם - הן נאלצות לחיות מחדש את הטראומה, כשהן שוב נופלות קורבן למתקפה של רוצח אכזרי ומסתורי. לעזרתן נחלץ שוטר מסתורי ונאה (דרמוט מלרוני) ולא אחרת מאשר גייל וות'רס (קורטני קוקס), עיתונאית וסופרת חסרת עכבות והיחידה מבין חברי הקאסט המקורי שבאה לעשות כבוד לזיכיון.

וזה כיף, בסך הכל. פעם זה היה מאוד מגניב לראות סרטים שבהם הדמויות הראשיות דיברו במודעות לכך שהן חיות בסרט – היום זה כבר יותר כמו קלישאה על קלישאה. יש בזה חן כשזה נעשה נכון וכשזה לא בא על חשבון הסיפור, והסיפור של "צעקה 6" הוא בעצם זה של עוד סרט סלאשר הוליוודי לפי הספר. הקצב זורם, הרציחות נאות, הרפרנסים הקולנועיים לא מרגישים מאולצים רוב הזמן. ספציפית סיקוונס אחד שמתרחש ברכבת התחתית הניו יורקית באמת מרגיש כמו עשייה קולנועית אנרגטית, מפחידה וכיפית מהסוג שראוי לצפות לו מסרט אימה הוליוודי; שאר הסרט? הוא בסדר. בשנים האחרונות כבר היו סרטי אימה הצליחו לרפרר לענקי הז'אנר בצורה משוכללת ומהנה יותר ("X", למשל, הוא מהבולטים שבהם), אבל מי שפשוט מחפשים בילוי חביב לכבוד חג הפורים, ודאי ימצאו את מבוקשם ב"צעקה 6".

מה הלוז – 7.3- סרטים- צעקה 6 (צילום: פורום פילם)
מתוך "צעקה 6". עוד מאותו הדבר | צילום: פורום פילם

הוא היה יכול להיות טוב הרבה יותר אם מישהו היה טורח ללהק שחקנים צעירים עם קצת יותר אישיות. ג'נה אורטגה נמצאת בכל מקום לאחרונה, והייתי מפרגן לה על כך יותר אם לא הייתי מרגיש שמדובר בתלמידת חטיבה שמתה שניקח אותה ברצינות. אבל ב"צעקה 6", השחקנית שבדרך כלל די מעצבנת אותי דווקא הפתיעה לטובה. בפעם הראשונה ראיתי אותה כשחקנית אמיתית ולא כנסיכת דיסני, ואני מקווה מאוד שהיא תמשיך ככה.

לעומתה, מליסה באררה ("שכונה על הגובה") בתפקיד סמנת'ה היא שחקנית שחבל לי מאוד שאיש לא מציע לה הסבת מקצוע: הגברת פשוט לא יודעת מה היא עושה. היא אנמית, עייפה, נטולת כריזמה או נוכחות כלשהי. היא לא נראית כאילו היא רוצה להיות על הסט, וכשהיא הייתה על המסך אני אוטומטית השתעממתי. ובהתחשב בעובדה שהיא השחקנית הראשית של "צעקה 6", מדובר בבעיה. הכימיה שלה עם שותפיה למסך לא קיימת, ורגעים דרמטיים שלמים, שמסתמכים על האפקט הרגשי שפניה אמורות לשדר לנו, פשוט מעוקרים מכל רגש. איפה היא ואיפה נב קמפבל?

מתוך "צעקה 6" (צילום: פורום פילם, יחסי ציבור)
קורטני קוקס ב"צעקה 6". מזל שיש אותה | צילום: פורום פילם, יחסי ציבור

למרבה המזל, הסרט גם הביא לנו שני שחקנים ותיקים יותר שמצליחים, באופן חלקי לפחות, לגאול אותו. קורטני קוקס בתפקיד גייל וות'רס היא תמיד אושר גדול: לא מדובר בשחקנית עד כדי כך טובה, אבל היא נוכחות בולטת במסכים שלנו מאז תחילת הניינטיז, ולבי איתה תמיד - בין אם היא הקוגרית הראשית מ"קוגרטאון" או חולת הניקיון המתוקה של "חברים". דמותה של גייל היא למעשה הדמות היחידה שדאגתי לגורלה בסרט: מבחינתי גוסטפייס יכול להכות בצוציקים הנאים האלה כמה שירצה, אבל אם שיערה משיערות ראשה של מוניקה גלר תיפול, יהיה לו עסק איתי. ולצידה, דרמוט מלרוני – איש שמותר לחשוב עליו כעל ג'ורג' קלוני לעניים (ויש שיגידו שהוא דווקא חתיך יותר ממנו), אבל הלכה למעשה מדובר בשחקן מוצלח עם פז"ם של כארבעים שנה שפשוט יודע מה הוא עושה, בין אם הוא משחק שוטר קשוח או אב אבל ותאב נקם. כיף איתו מאוד. 

חוץ מהם, "צעקה 6" בעיקר לא מחדש הרבה. הוא גם יודע את זה – הדמויות אומרות במפורש מה עומד להתרחש בזמן שזה מתרחש, מבהירות איך הז'אנר עובד עכשיו. זאת מודעות עצמית קצת מציקה לעיתים, אבל זהו הלחם והחמאה של סרטי "צעקה", ומי שרוצה סרטי אימה שפשוט מספרים סיפור בלי להסביר למה הם מספרים אותו ודאי יעדיף סרט אחר. ב"צעקה 6", כמו בשאר הסרטים שקדמו לו, שבירת הציפיות היא הדבר הצפוי ביותר שאפשר לעשות. "צעקה 6" הוא עוד מאותו הדבר, וככזה, הוא בסדר גמור. לא אסון ולא נס.