"ההזמנה" הוא סרט מצחיק ונוגע ללב על זוגיות - ועל אורגיות

הסרט האחרון בבימויה של אוליביה וויילד היה אחד הסרטים הכי מדוברים של תקופתו, אבל לא מהסיבות הנכונות. "אל תדאגי יקירתי" עלה למסך ב-2022, והיה מעניין הרבה פחות מהדרמות שהתרחשו מאחורי הקלעים של עשייתו: הרומן שהתפתח בין וויילד לכוכב הסרט הארי סטיילס (זוכרים את זה?), היריבות המתוקשרת בינה לכוכבת פלורנס פיו. עכשיו וויילד חוזרת לעמדת הבמאית עם הסרט החדש "ההזמנה", והוא אולי לא וויראלי כמו "אל תדאגי יקירתי" - אבל לפחות הוא יותר טוב ממנו.

"ההזמנה" הוא רימייק בשפה האנגלית של הסרט הספרדי "השכנים מלמעלה" של הבמאי ססק גאי - ולמעשה זה כבר הרימייק החמישי שלו, אחרי אדפטציות שהופקו בצרפת, איטליה, שווייץ וקוריאה הדרומית. על מלאכת העיבוד הופקדו וויל מקורמק וראשידה ג'ונס ("מחלקת גנים ונוף"), שעובדים בשיתוף פעולה כבר שנים רבות, כולל בסרט "סלסט וג'סי לנצח" שבו שניהם גם כיכבו. ומה בגזרת הכוכבים? וויילד מתפקדת ב"ההזמנה" הן כבמאית והן כשחקנית, כשלצדה מופיעים כמה מהשמות הגדולים של התעשייה: סת' רוגן, פנלופה קרוז ואדוארד נורטון.

הסרט עוקב אחרי ג'ו (רוגן) ואנג'לה (וויילד): הוא מוזיקאי כושל, היא אובססיבית לעיצוב הבית, וביחד הם זוג נשוי פלוס ילדה שנמצא בערך במרחק ריב אחד מפירוק החבילה. בפתח הסרט ג'ו מגיע הביתה אחרי יום קשה ומגלה שאשתו - בלי ידיעתו ובניגוד לרצונו - הזמינה את השכנים מלמעלה, בני הזוג המגניבים והבוהמיינים פינה (קרוז) והוק (נורטון), לארוחת ערב. עוד לפני הגעתם ג'ו ואנג'לה נקלעים לוויכוח עסיסי, ואחרי שהם מגיעים, כל דבר נוסף שיכול להשתבש משתבש.

בקצרה: ג'ו נחוש להעיר לשכנים על הסקס הקולני שלהם שמונע ממנו לישון בלילה, אבל אנג'לה, שרוצה להתיידד עם פינה והוק - דורשת ממנו להתאפק. הערב מתחיל מקרטע עד כאב, אבל אחרי שהמבוכה נרגעת והאווירה מתחממת, הארבעה סוף סוף מדברים על הפיל שבחדר; מתברר שהרעש כל כך חזק כ שהסקס בדירה של פינה והוק הוא בעצם סקס קבוצתי. אנג'לה וג'ו, שמבינים כמה חיה מערכת היחסים של השכנים בהשוואה לנישואים המתים שלהם, מגלים סקרנות בלתי מתנצלת בנוגע לקונספט של אורגיה - ואת ההמשך של זה אני כבר אתן לכם להסיק בעצמכם (אם כי לא בטוח שתצליחו).

"ההזמנה" מתרחש כולו בתוך הדירה היפה של ג'ו ואנג'לה (חוץ מהפתיחה שלו, אבל זה לא ממש נחשב). סרטים בלוקיישן אחד הם סרטים שאני אוהבת במיוחד, כי הפורמט שלהם מכריח את העלילה שלהם להיות במיטבה. המגבלה של הלוקיישן היחיד, שבדרך כלל הוא פשוט בית או חדר סגור, לא מאפשרת ליוצרים לברוח לשטיקים ואפקטים וספקטקלים גדולים מהחיים, ומאלצת אותם להתמקד בדבר הכי מעניין בעולם: בני אדם. ואכן, "ההזמנה" מצייר דיוקנאות מפורטים ונוגעים ללב של שני הגיבורים שלו: ג'ו ואנג'לה הם גם מגוחכים אבל גם מורכבים ורגישים, ומתברר שמאחורי הריבים הלכאורה סתמיים שלהם מסתתרים רגשות קשים של תסכול וטינה. פינה והוק גם הם נחשפים, בדרכם, אבל הם נמצאים בסרט בעיקר על תקן מעורר עבור הזוג המרכזי - קצת כמו הדינמיקה שראינו בסרט הישראלי (והמצוין) "קריוקי".

"ההזמנה" הוא סרט שכולו שיחות, בין שאלה ליהוגים חסרי משמעות או וידויים עמוסי משמעות. אומנם הוא מתרחש בסן פרנסיסקו, אבל הדחיסות של הדיאלוגים והאסתטיקה הכללית מזכירה קצת את הקומדיות הניו יורקיות של וודי אלן, ולא במקרה: וויילד סיפרה שהיא שאבה השראה מסרטיו, וכן מאלה של מייק ניקולס. כמובן שוויילד היא לא אלן, אבל הקוורטט הכאוטי של "ההזמנה" הוא בהחלט הרכב שמבדר לצפות בו. וזה הרגע לומר ש"ההזמנה" הוא, יותר מהכל, סרט מבדר. הוא לא מצחיק בלי לנסות - למעשה, הוא תמיד מנסה, ולרגעים הוא מנסה חזק מדי. קצת כמו שהקומפוזיציות שלו הן לעתים טיפוסיות וצפויות, כך גם הבדיחות שלא נלעסות עד מיצוי או מפורשות יתר על המידה. אבל למרות הכל, אין ספק שמדובר בסרט מצחיק - במיוחד בזכות רוגן, היהלום של הסרט, שעושה כאן תפקיד שבאמת אי אפשר לעמוד בפניו.

האם "ההזמנה" יכול היה להיות יותר טוב, יותר איכותי? כן, אם היה מחליש את הבלגן המתוזמר שלו בדרגת ווליום אחת או שתיים, ואם היה תולש את הפאה האיומה הזו מהראש של קרוז. אבל בסך הכל הוא סרט מומלץ עבור חובבי הז'אנר - סרט שעוסק בזוגיות ובסקס (או היעדרו) בתוך הזוגיות, בתחושת החמצה ובמרמור מצטבר, ועושה את זה בצורה סוחפת וכיפית למדי.