יותר מדי גינונים בריטיים: ב"רוז נגד רוז" חסרה החוצפה האמריקאית

ג'יי רואץ' יודע קומדיה טובה מהי. שמו של הבמאי-מפיק האמריקאי מתנוסס על לא מעט רשימות קרדיטים בסרטים האייקוניים של הז'אנר: מטרילוגיית "אוסטין פאוורס", דרך סרטי "פגוש את ההורים" ועד ל"אידיוט מושלם" עם סטיב קארל. ולצד דרמות טלוויזיונית, בדברי ימי הקולנוע זה לא מעט. אז על הנייר, רואץ' נראה כמו הבמאי הנכון במקום הנכון שאמור לנווט את העיבוד המחודש לסרט "מלחמת רוז ברוז" מ-1989. הקומדיה השחורה בבימויו של דני דה ויטו, שהתבססה על רומן מאת וורן אדלר, הפגישה בין שתי אגדות: מייקל דאגלס וקתלין טרנר, שגילמו את בני הזוג אוליבר וברברה רוז. מים רבים מדי הצליחו לכבות את האהבה ביניהם, מה שהוביל למלחמת גירושים אלימה ופרועה.

וכמיטב המסורת, שנות האלפיים דורשות עדכון גרסה לנוסטלגיה אהובה. בתקווה לשחזר את הקסם, רואץ' נקרא לדגל, אוליביה קולמן ובנדיקט קמברבאץ' לוהקו לתפקידים הראשיים, ואנדי סמברג וקייט מקינון צורפו לחיזוק אמריקאי מטורלל.

ב"רוז נגד רוז" (The Roses), שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, אוליבר עורך הדין וברברה עקרת הבית עודכנו לגרסה הבריטית שלהם: תיאו האדריכל ואייבי השפית. הם מתאהבים, מתחתנים ומביאים ילדים. על פניו - הזוג המושלם. אממה? בלילה גורלי אחד, התמונה מתהפכת. תיאו הופך מאדריכל-כוכב לבדיחת הענף ואייבי נוסקת כשפית-סלב עם רשת מסעדות מצליחה. הפערים הכלכליים, הפסיכולוגיים והמגדריים מעמיקים בין השניים, מה שמוביל אותם למלחמת חורמה רוויית אלימות זה בזו.

השוואה לסרטו הנהדר של דני דה ויטו היא כמעט מתבקשת, אבל היא לא תהיה הוגנת כלפי "רוז נגד רוז". כי תכלס, מעבר לשם המשפחה המשותף ולרעיון של זוג במערכת יחסים מתדרדרת, הקשר בין הסרטים קלוש למדי. כבר ברמת יחסי הכוחות המגדריים יש היפוך תפקידים. במקום עקרת בית שרוצה לפרוץ בכוחות עצמה, יש כאן אדריכל כושל ומובטל עם דימוי עצמי נמוך, שזקוק לארגזים של רגש וחום אנושי. מולו, אשת קריירה שעפה לשמיים ועל עצמה. העדכון הא-לה-פוסט פטריארכלי הזה - של אישה מצליחה מול גבר חלושס, היה יכול להיות סאטירה מסקרנת על גבריות אבודה בשנות האלפיים. אבל התוצאה היא מאוד חלבית ופחות אפלה ונשכנית מהקלאסיקה של 1989.

"רוז נגד רוז" עונה באופן רופף על ההגדרה של "קומדיה שחורה" - אם מישהו בכלל טרח להגדיר אותו ככזה. הוא מצחיק לרגעים ספורים, וגם אז אלו בעיקר גיחוכים עם חיוכון בזווית של הפה. ולמרות שמאחורי המצלמה עומד האיש שביים קומדיות ופרודיות מפורעות שמתחו את הגבול למקסימום האפשרי, האפקט הקומי המוגזם והחוצפה האמריקאית לא נוכחים כאן מספיק. תכלס, "רוז נגד רוז" מרגיש כמו קומדיה בריטית מפונפנת ומחויטת שפוחדת ללכלך את הידיים ולקחת סיכונים אומנותיים של ממש.

הכימיה בין שני הכוכבים הראשיים היא זו שמצליחה להחזיק את "רוז נגד רוז" במצב של שלושה כוכבים בציון. על כל דבר שמקרטע, קולמן וקמברבאץ' מפצים יופי-יופי. אלו שני שחקנים מצוינים שמתעלים על עצמם ברגעים הדרמתיים הטעונים, הרבה יותר מהמצבים הקומיים. חילופי המהלומות בין בני הזוג, מערכת היחסים הפגומה, הדינמיקה הטעונה והתקשורת הכושלת - או בקיצור: תמצית חיי הנישואים - עובדים יפה בזכותם.

מנגד, אחת הבעיות הבולטות של "רוז נגד רוז" טמונה דווקא בשחקני המשנה שלו. במקום לבצע את מטרת העל שלהם - לתמוך בשחקנים הראשיים, אנדי סמברג וקייט מקינון רק מפריעים להם והופכים את הסרט למיצג של קרינג'. הסצנות שהם חולקים אמורות להיות משעשעות, אבל הן רק מעלות את רמת המבוכה עם מקינון בתפקיד דבילי של חרמנית מטופשת וסמברג בקושי עובר כחבר עורך דין-אידיוט. נדמה שרואץ' פשוט לא סמך על היכולת הקומית של שני כוכביו (ואולי בצדק), וגייס חיזוק אמריקאי מוגזם. ובכן ג'יי ג'יי, זה לא עובד בשיט, זה ממש לא מצחיק וזה סתם תוקע את הסרט מלהתקדם.

"רוז נגד רוז" הוא סרט סביר פלוס, שמספק בידור קליל והנאה במשקל נוצה, כיאה לסיומה של עונת הלהיטים הלוהטת - מהסוג המוכר והידוע של סרטי ה-"אפשר לראות אבל ממש לא חובה". זה פיצ'ר קולנועי עם אופי ונשמה של סטרימינג, בעל אפקט קומי דליל אבל חביב למדי. אין צורך לנסות לשנן את הבדיחות שלו או לזכור סצנות נבחרות מתוכו, כי במילא הן יישכחו כבר ביציאה מהאולם. בקיצור, לא רע בהכרח, לא טוב במיוחד ובעיקר - בלתי מזיק.