"לשחק מלוכלך" עם מארק וולברג הוא ממש כמוהו

לא שמדובר בעילוי קולנועי, אבל אין ספק שמארק וולברג צריך לשבת עם עצמו ולעשות חושבים למה הוא בוחר תפקידים מחורבנים בכל פעם מחדש. בין "טוב" ל"סבבה" ועד ל"לא נורא" - המנעד של וולברג אף פעם לא אחיד, ובכל זאת יש לו צ'ארם ייחודי ושרירי חזה, זרוע וירך בנויים לתלפיות. אז עד שוולברג יחליף סוכן או לפחות יחשוב פעמיים לפני שהוא משחק בסרטים כמו "טיסה מסוכנת", אפשר לצפות בו ב"לשחק מלוכלך" (Play Dirty) שעלה במהלך יום כיפור לאמזון פריים. הסרט מצטרף לשורה ארוכה של סרטים שנעשו במהלך השנים והתבססו על סדרת ספרים מאת דונלד אי. ווסטלייק, ובמרכז ניצבת דמותו של פרקר, שודד שרמנטי וחד לשון שאפשר להגדיר אותו כ"ג'יימס בונד" של הפושעים. בסרט החדש, הבמאי-תסריטאי שיין בלאק מצטרף למסורת ומנסה לתת לפרקר טוויסט עדכני עם ניחוח מסורתי.

בעלילת "לשחק מלוכלך" של 2025, פרקר (וולברג) הוא גנב מקצוען וסלב בעולם הפשע המאורגן. אחרי שוד שהסתבך באופן רנדומלי לחלוטין, נהגת המילוט שלו זן (רוזה סלזאר) בוגדת בצוות, גונבת את הכסף ומשאירה אותו פצוע. פרקר שורד את הפציעה, יוצא למסע נקמה, מגייס את גרופילד (לקית' סטנפילד), פושע עם חלום להיות שחקן, ומגלה שזן בעצם מתכננת לשים יד על אוצר עתיק בשווי עצום. לאחר ש"היחידה" - ארגון הפשע שבו היה חבר בעבר - מוציא עליו חוזה חיסול, פרקר נאלץ לבלוע את הצפרדע ולשתף פעולה עם זן.

"לשחק מלוכלך" הוא פאן אמיתי שמגיע בול בזמן לתקופת החגים, נטול מחויבות רגשית או מורכבות סנטימנטלית שמכבידה על הלב ועל הנשמה. האחראי הישיר על הכיף הזה הוא שיין בלאק, מי שחתום על לא מעט תסריטים של מותחני אקשן מוכרים כמו "נשק קטלני", "אחרון גיבורי הפעולה" ונגיעות טיפוליות בתסריט של "הטורף" (1987). כלומר, יש כאן יד רצינית שיודעת איך לגשת לסרטים בז'אנר הזה. בלאק לא מאכזב ומטפל ב"לשחק מלוכלך" במקצועיות עם תסריט מחוספס, אך שנון, ציני ומאוד משעשע, שמגיע בילט-אין עם סצנות אקשן מהנות למדי - ברמת הסטרימינג כמובן.

זה לגמרי לא התפקיד הכי גדול של וולברג בקריירה (זה כבר שמור לתפקידו ב"טד") ולא מה שיכניס את הראפר לשעבר להיכל התהילה של הקולנוע, אבל את מה שהוא עושה - הוא עושה טוב. היתרון המשמעותי שלו הוא העובדה שאין לאף אחד ציפיות גבוהות ממנו, כך שהאכזבות לא גדולות. וולברג הוא שחקן שלרוב נמנע מתפקידים מאתגרים, וזה מתכתב נהדר עם כל מה שקורה ב"לשחק מלוכלך", הקליל בדיוק כמוהו. או במילים אחרות: פני השחקן כפני הסרט. ו"לשחק מלוכלך" הוא הכי וולברגי במהות שלו: לא לוקח סיכונים מיותרים, נשאר באזור הבטוח ויודע לספק את הסחורה כשקוראים לו.

ובכל זאת, מה שחסר כאן בליטרים הוא מסע גיבור הגיוני ונורמלי. פרקר מסיים את הסרט בדיוק כפי שהתחיל אותו, כי כנראה שיש עוד כמה ספרים שצריך לעבד. בדיוק כמו ג'ייסון בורן או ג'יימס בונד, גם פרקר מחויב על פי חוק דמיוני להישאר עם אותה הפלקטיות נטולת רגש או עקומת למידה של רגשות. זה משאיר אותו רדוד וחסר עומק, קונפליקטים, חרטות, רצונות - או בקיצור, כל דבר שהיה הופך אותו לאנושי. וואלה, אפילו רומן קצרצר אין פה. פאקינג נשיקה. מנגד, כל הבחירות האלו משרתות את מטרת העל של "לשחק מלוכלך": לבדר את קהל מנויי פריים וידאו.

כהמשך ישיר לדמות האנטי-גיבור, הגבר שבגברים ונטול הפגמים, "לשחק מלוכלך" מתכתב עם קלישאות מוכרות של סרטי שוד בנגיעות של פילם-נואר. אבל הקסם שלו טמון דווקא ברגעים שבהם יש יותר משתי דמויות על המסך. כשוולברג מבודד מאנסמבל השודדים שלו, "לשחק מלוכלך" הוא בסדר גמור. כשכולם נמצאים יחד - הוא עובד הרבה יותר טוב. האם זה אומר שמארקי מארק לא יכול לסחוב סרט לבדו? יש מצב. ב"טד" הוא היה צריך בובת דב לצדו. בכל מקרה, זה לא אמור להרתיע.

כיף. תכלס, זה שם התואר הכי רלוונטי שאפשר לתת ל"לשחק מלוכלך", שעדיין לא מוציא את המיטב ממארק וולברג, אבל נותן עבודה במשך שעתיים מהנות למדי. שיין בלאק, השועל הוותיק של מותחני האקשן, כתב תסריט סבבה, ביים אותו באופן משכנע ולא שכח לעשות פאן על הדרך. אז אפשר להעלים עין מפיתוח הדמויות הלוקה שלו או הסתמכות יתרה על קלישאות, האכלות בכפית ותפקיד לא משכנע של טוני שלהוב כמאפיונר חסר רחמים. אבל אפשר גם להבין את מי שיפסלו אותו על כך. בכל אופן, אחלה של סרט.