"רומן משרדי" לא החליט אם הוא קומדיית סקס או סיפור אהבה

הקומדיה הרומנטית החדשה של נטפליקס מציגה שידוך שאי אפשר לקרוא לו מתבקש: מצד אחד ג'ניפר לופז, אחת הכוכבות הכי גדולות שיש לאמריקה להציע - ומצד שני ברט גולדשטיין, שחקן ותסריטאי יהודי בריטי שמוכר בעיקר מ"טד לאסו". אבל הפער בין ג'יי לו לגולדשטיין לא מתבטא רק ברמת הפרסום שלהם, אלא גם בווייב שהם מביאים לשולחן. היא זוהרת, אטרקטיבית במובן הקלאסי, והוא דווקא בעל סקס אפיל מהסוג האלטרנטיבי. נדמה שההתנגשות הזו, בין קלאסיקה לאלטרנטיבה, היא דרך טובה לתאר גם את הסרט עצמו - שלא ממש החליט מה הוא רוצה להיות.

את Office Romance, שקיבל את התרגום העברי הלא מוצלח "רומן משרדי" (למה לא "רומן בעבודה"?), ביים אוליבר פארקר ("כרטיס לגן עדן"). את התסריט שלו כתב ג'ו קלי יחד עם ברט גולדשטיין - כאמור, השחקן הראשי של הסרט - שכבר עשה לעצמו שם כתסריטאי בזכות עבודתו על הסדרות (המעולות) "טד לאסו" ו"שרינקינג". כמו כן, לצד ג'יי לו וגולדשטיין משחקים בסרט שלל שחקנים אהובים בתפקידי משנה, בהם בטי גילפין, איימי סדריס, ג'ודי וויטאקר ובראדלי וויטפורד. אכן נשמע מבטיח, אבל למרבה הצער זה רק נשמע ככה.

"רומן משרדי" עוקב אחרי ג'קי (לופז), המנכ"לית של חברת התעופה אייר קרוז שמנהלת את החברה ביד רמה, ובין היתר אוכפת מדיניות נוקשה שאוסרת על קשרים רומנטיים בין עובדים. את הכלל הזה מאתגרת נוכחותו של דניאל בלנצ'פלאוור (גולדשטיין), עורך הדין החדש (והכריזמטי, והבריטי) שהצטרף לחברה. בין ג'קי לדניאל יש כימיה כבר מהרגע הראשון, אבל כאמור, אסור להם לממש אותה. הם נכנעים סוף סוף למשיכה ההדדית בנסיעת עבודה לרפובליקה הדומיניקנית, ופוצחים באופן רשמי ברומן סודי. ברקע, נמצאים חשדותיה של סידני (גילפין) - יד ימינה ההריונית והעצבנית של ג'קי - אבל החשדות של סידני הם הבעיה האחרונה של שני הגיבורים. אותו רומן סודי עוד יתגלה כבעל השלכות רציניות, ואף יסכן את מעמדה של ג'קי בחברת התעופה.

על הנייר, "רומן משרדי" עושה רושם של קומדיה רומנטית טיפוסית, שמתאימה לכל המשפחה. בפועל מדובר בסרט שקיבל דירוג R, ולא מומלץ לבני 17 ומטה. כי "רומן משרדי" גס מהצפוי. בדיחות מיניות מלוות את הסרט לכל אורכו, החל מהפגישה הראשונה של ג'קי ודניאל, שבמהלכה הוא מתמודד עם זקפה בלתי רצונית; סצנת הלידה של סידני היא סצנה גרפית למדי, וכוללת קלוז-אפ על הווגינה שלה, שממנה מציץ ראשו השעיר של התינוק. באופן כללי, ההומור של "רומן משרדי" הוא לא ההומור הקלאסי והמעודן של ז'אנר הקומדיה הרומנטית, אלא הומור סיטקומי ובוטה יותר - שנשען כאמור על מין ומיניות, ובמידה רבה גם על הקונספט של שיתוף-יתר.

את האווירה הפרועה הזו מחזקות דמויות המשנה של הסרט, שהן באופן גורף מטורללות וקיצוניות יותר מאנשים אמיתיים. זה עובד מעולה, למשל, במקרה של סידני - גילפין היא ללא ספק ה-כוכבת של הסרט, נקודת האור שלו ושחקנית לא מוערכת מספיק באופן כללי. אבל זה עובד פחות במקרה של ליזי (וויטאקר), אחותו של דניאל שיושבת בכלא על רצח. ההומור השחור שהדמות הזו מביאה איתה יכול היה לעבור חלק בסרט אחר, אבל כאן הוא צורם במידת מה. הוא נדמה כלא שייך לעולם של "רומן משרדי", שאומנם גס ונועז אבל עדיין מהווה קומדיה רומנטית הולסומית. וזו בדיוק הבעיה של הסרט הזה.

כי מצד אחד, "רומן משרדי" מנסה להיות קומדיית סקס - ומצד שני, הוא מנסה להיות סיפור אהבה. העלילה שבמרכזו מתחילה בזקפה אימתנית, ומסתיימת בהצהרת אהבה פומבית. אם לחזור לנוסח שהשתמשתי בו בהתחלה, הסרט מנסה ליצור שיתוף פעולה בין האלטרנטיבה לקלאסיקה, אבל בפועל הוא יוצר ביניהם מלחמה. נגיד את זה ככה: "רומן משרדי" נכשל במשימת ערבוב הסגנונות שהוא לקח על עצמו, ומוטב היה אם פשוט היה מוותר על אחד מהם. למה? כי ההתמקדות של הסרט בפן הפיזי של היחסים באה על חשבון ההתמקדות בפן הרגשי שלהם. במובן הזה, "רומן משרדי" ממלא רק את חצי מדרישות הז'אנר שבתוכו הוא פועל. הוא בהחלט קומדיה (גם אם היא מצחיקה רק לעתים), אבל הרומנטיקה שלו חלשה.

"רומן משרדי" מחזיק באמתחתו כמה רגעים משעשעים, אבל זה לא מחזיק מים כשמדובר בסרט בן 115 דקות (זה הרגע לומר: אפשר ורצוי היה לקצר). אומנם הקאסט כיפי והצבעוניות מזמינה, ואומנם אני רוצה לאהוב כל דבר שברט גולדשטיין עושה - אבל את "רומן משרדי" קצת קשה לאהוב.