"לצערי אני אוהבת אותך" רחוק מלהיות מושלם - אבל יש לו לב גדול

בשנת 2007 אחד המורים בסטודיו של יורם לוינשטיין, שחר רוזן, זרק רעיון שנשמע אז כמו מטלה בשיעור משחק שגלשה רחוק מדי: לשלוח את הסטודנטים לשכונת התקווה, לאסוף סיפורים אמיתיים מהרחוב, ולהפוך אותם לסרט. המחזור כלל כישרונות שעם השנים הפכו לשחקנים מוכרים: רוי מילר, ארז דריגס, דיאנה אברמוב, רינת מטטוב, שראל פיטרמן ועוד חברים מהכיתה הצטרפו למטלה שלאט-לאט התגבשה לסרט. כמעט שני עשורים אחר כך ואחרי מגפה עולמית, כמה מבצעים ומלחמה אחת, הסרט ההוא - "לצערי אני אוהבת אותך" - מגיע סוף סוף לאקרנים.

הקומדיה השחורה מגוללת את סיפורן של חמש דמויות משלוש עלילות מצטלבות בשכונת התקווה, הצד ה"לא נכון" של תל אביב: יוסי (רוי מילר) שחולם על חתונה גדולה עם בת זוגו כריס (דיאנה אברמוב) - שמתמודדת בעצמה עם שדים מהעבר (ומהווה); אסף (ארז דריגס) שנמצא במצוקה כלכלית אחרי שסבו נפטר וחושב יחד עם אנה (רינת מטטוב), אישה שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים, על פתרון יצירתי במיוחד כדי למשוך את כספי הפנסיה של סבו; ואליאס (שראל פיטמן), פלסטיני נוצרי הזקוק ללב חדש, שנאלץ לשתף פעולה עם השב"כ כדי להישאר בחיים ומגלה את השכונה.

מדובר כאמור בתרגיל שהפך לסרט קולנוע, וזה בולט לכל אורכו של הסרט. הוא אומנם כתוב בצורה קולחת עם דיאלוגים חביבים, זורם ברובו ועומד במבחן הכי חשוב של קומדיה, שהוא להצחיק - אבל "לצערי אני אוהבת אותך" גם מאוד לא אחיד ברמתו, שכן יש פער גדול בין הסיפורים והרמה שלהם. הסרט לפחות צולח את האתגר של הבאת שכונת התקווה בצורה יפה למסך, שהאווירה, הצילום, השפה והדמויות מדגישים את התחושה והקסם של המקום, וגם את הפער בינו לשאר תל אביב.

המוצלח והמצחיק ביותר בקרב קווי העלילה הוא זה של אסף ואנה, שבולט מעל כולם בכל פרמטר: הוא כתוב בצורה הכי מעניינת, משוחק היטב, מצחיק בטירוף ובעיקר מקורי. גם הסיפור של כריס ויוסי כתוב מצוין ומרגש מאוד, ונהנה מתצוגות משחק מעולות של מילר ושל אברמוב. מנגד, הסיפור של אליאס לא מספיק מגובש ומרגיש כמו תרגיל לא מוצלח במיוחד.

סרטים שמחברים בין כמה סיפורים נמדדים לא רק לפי העוצמה של כל עלילה בפני עצמה, אלא גם לפי הדרך שבה הן נשזרות יחד לתמונה אחת גדולה. קולנוע ישראלי כבר הוכיח שאפשר לעשות את זה מצוין - "עג'מי", למשל, הצליח לחבר בין קווי עלילה שונים לאירוע קולנועי אחד, טעון ואחיד, שבו כל סצנה מרגישה חלק ממארג גדול ומשמעותי. ב"לצערי אני אוהבת אותך" זה פחות מצליח. מלבד הרקע המשותף של שכונת התקווה, רוב הקשרים בין הסיפורים מרגישים רופפים - שלא לומר מאולצים - כך שבמקום ליצור תמונה רחבה על מקום ואנשים, מתקבלת תחושה של כמה סרטים קצרים שנתפרו יחד קצת בחופזה.

"לצערי אני אוהבת אותך" רחוק מלהיות סרט לא טוב: הדיאלוגים שלו מוצלחים והוא מצחיק, קצבי וזורם, אבל הוא גם לא הברקה יוצאת דופן. מדובר, בסופו של יום, בתרגיל מעניין לסטודנטים שהפך לסרט לא רע, ובעיקר מדגיש כמה מוכשר היה המחזור ההוא בסטודיו למשחק של לוינשטיין.