אפילו זוגיות מרגשת של בראד פיט עם כלב לא מצילה את הסרט הזה

את דייוויד אייר אפשר להכתיר לגמרי כקולנוען מוכשר. מבט חטוף בתיק העבודות שלו חושף לא מעט סרטים טובים עד מצוינים, שבמרכזם כמעט תמיד החיה הפרימיטיבית ביותר בטבע: גברים. הוא כתב את "יום אימונים מסוכן" המצוין ו"מהיר ועצבני", וביים את "סוף המשמרת" ואת "זעם" נוטפי הטסטוסטרון, והצליח לזקק בהם גבריות מאצ'ואיסטית אך פגומה במידה. עד שהוא החליט לביים את גרסת 2016 של "יחידת המתאבדים".

אין טעם להרחיב כאן על הכישלון החרוץ הזה, אבל הסרט הזה גרם ליותר מדי עיניים עקומות לפזול לכיוונו של הבמאי ולהטיל בו ספק. שאר הסרטים שבאו אחר כך לא ממש עזרו לקריירה שלו להתרומם, ואייר התיישב בשורה השנייה, ואפילו השלישית, של במאי הוליווד. עכשיו הוא מנסה לחזור למסלול עם "בלב הפרא", סרטו החדש שעלה לאקרנים בישראל, והוא עושה את זה יחד עם בראד פיט, שאיתו שיתף פעולה ב"זעם".

במרכז "בלב הפרא" ניצב איש צבא בדימוס בשם ג'יימס בלמונט (פיט). הוא יוצא במטוס קל למרחבי אלסקה לנופש עצמאי, שכולל לינת שטח, דיג פקלאות וכלב מאולף בשם אודין, איתו שירת יחד ביחידה קרבית. אבל הקשר הרגשי ביניהם עמוק הרבה יותר מסתם קשר בין אדם לכלבו. שניהם סוחבים איתם טראומות משותפות מהשירות הצבאי, שנחשפות בהדרגה במהלך הסרט דרך פלאשבקים.

אחרי יום מוצלח, במהלך הטיסה חזרה הביתה ג'יימס מתמוטט בעקבות התקף לב. המטוס מתרסק ומכאן הסרט הופך למסע הישרדות במעמקי היער, כשהקשר בין אודין לג'יימס רק הולך ומתעצם מבחינה רגשית. באשר לשאר הבחינות, "בלב הפרא" מחזיק בתוכו כל כך הרבה בעיות, שקשה לבחור מאיפה להתחיל.

לכן עדיף להתחיל במה שטוב בו, אף שברמת האחוזים אין כאן יותר מדי. הצילום של מאורו פיורה מרהיב ויפהפה. הנופים של ניו זילנד איכשהו מצליחים להתחזות למרחבי אלסקה בצורה נפלאה, והסרט מרגיש כמו גלויה חיה, כך שהוויזואליות של "בלב הפרא" מרככת מעט את המכה שתבוא אחר כך.

ולפני שהטקסט הזה הופך למניפסט אנטי דייוויד אייר, חובה לציין לטובה את בראד פיט, ובמיוחד את הקשר שנרקם בינו לבין הכלב. מערכת היחסים בין ג'יימס לאודין נוגעת ללב ברמות, והקשר הזה מרגיש אמיתי ומונע מהסרט ליפול לאבדון באופן מוחלט. בראד פיט מוכיח שוב שתמיד יש על מי לסמוך כשהוא על הסט ויש מצב שעם שחקן אחר ומוכשר פחות, הסרט הזה היה מקבל ציון גרוע יותר. בסופו של דבר, אם יש לסרט הזה גלגל הצלה ששווה להזכיר שוב ושוב, זה בדיוק זה: פיט, הכלב ומה שקורה ביניהם.

אבל עם כל הכבוד לגלגל ההצלה שבעלי כלבים לבטח יימסו ממנו, כל מה שקורה במהלך "בלב הפרא" לא מצדיק בכלל סרט באורך 101 דקות. אין כאן יותר מדי טקסטים, ולמעט דיאלוג חמוד בין ג'יימס לדייג תימהוני בגילומו של ג'יי קיי סימונס, אין כאן שום דבר שמחייב תסריט של יותר מעשרה עמודים. כשהסרט מוותר על הדבר החשוב שנקרא "מילים", ובעיקר על מהות דרמטית כלשהי, נוצרת בעיה גדולה מדי. כך, "בלב הפרא" מרגיש כאילו מישהו לקח את אותה הסצנה, שבה ג'יימס נקלע לצרה ואודין מחלץ אותו, ולהפך, ושכפל אותה שוב ושוב בגרסאות מעט שונות. כשלא קורה כלום, כנראה שזו הטכניקה שאדריכלי הסרט הרגישו לנכון להשתמש בה.

הכל פשוט מרגיש רפטטיבי מדי, מה שהופך את הסרט להרבה פחות מרגש ממה שהוא חושב שהוא. עוד מבט נוגה של אדם בעיני כלבו, עוד חיבוק, נפילה, פציעה וחבישה, במה שלעתים קרובות מדי מרגיש כמו פרסומת לפתרונות השטח של ריקושט ופחות כמו סרט שאמור להניע איזשהו עצב בלב הצופים.

אחרי שורה של כישלונות וסרטים בינוניים סטייל "הכוורן", אין ממש תחושה שדייוויד אייר ממציא את עצמו מחדש. למרות ש"בלב הפרא" רחוק שנות אור מהכישלון של "יחידת המתאבדים", ובוודאי לא מרגיש כמו עוד סרט גנרי של ג'ייסון סטיית'האם, משהו בו קצת Off ובעיקר - חסר מעוף. כדי לבסס סרט שלם על מערכת יחסים בין אדם לחיה, עם מינימום שורות דיאלוג, רצוי וכדאי שתהיה לכך הצדקה עלילתית. סרטו החדש של דייוויד אייר עושה בדיוק את ההפך, ומומלץ לו מכאן לעשות, שוב, חישוב מסלול מחדש.