"שישי הפוך יותר" חזר בלי שום ייחוד. וזו בול המטרה

צריך לעשות משהו חדש אבל לא חדש מדי. לכבד את המקור אבל לא להעתיק אותו. למצוא התמודדויות חדשות, אבל כאלה שהן למעשה בדיוק אותן צרות של הסרט הראשון, בלי שמישהו ישים לב. לגרום לצופים לזרמים של נוסטלגיה לכל אורכו של הסרט, אבל להשתדל שהם לא יצאו ממנו ויתהו למה הם השקיעו את זמנם בחידוש כשיש להם אפשרות לראות את המקור. ללכת עם ולהרגיש בלי. בקיצור: יש סרט המשך חדש שם בחוץ, לעוד להיט שבעיני חלקנו נחשב ליצירת מופת מודרנית, או לפחות משהו שקרוב לטייטל הזה. קוראים לו "שישי הפוך יותר".

ג'יימי לי קרטיס, לינדזי לוהן והמצח של לינדזי לוהן חוזרות לגלם את דמויותיהן של טס ואנה קולמן, 22 שנה אחרי תום מאורעות הסרט המקורי. אנה (לוהן) היא כבר אמא יחידנית לילדה מתבגרת שמתאהבת באריק, אבא מהכיתה של בתה (מאני ג'סינטו, "המקום הטוב"). אחרי כמה חודשים של זוגיות מאושרת השניים מחליטים להיכנס בברית הנישואין. הבעיה: הבת של אנה והבת של אריק, איך לומר, לא ממש מסתדרות, אבל צריכות להפוך לאחיות חורגות ולהתגבר על משקעי העבר - או לגרום להורים שלהם להיפרד. הן בוחרות באופציה השנייה.

ב"שישי הפוך" כמו ב"שישי הפוך", גורלותיהן של השתיים צריכים להישזר זה בזה כדי שהן יוכלו לראות את החיים מהפרספקטיבה השנייה. אך משום מה, ההיפוך הפעם הוא לא זוגי אלא מרובע: אנה (לוהן) נכנסת לנעליה של בתה, הארפר (ג'וליה באטרס) ולהפך, בזמן שלילי (סופיה האמונס), בתו של אריק, מתחלפת עם סבתא טס (קרטיס). הפעם, בניגוד למקור, דמויותיהן של לוהן וקרטיס דווקא מסתדרות לא רע אחת עם השנייה, ועיקר הקונפליקט הוא מול דור ה-Z שמנסה לגרום לביטול החתונה. ואם היה קשה לעקוב אחרי מי-זו-מי גם כשהן היו רק צמד, ברביעייה הכל הופך למורכב פי כמה.

כצפוי - וכמצופה - "שישי הפוך יותר" מלא בהופעות אורח מהסרט המקורי, החל מג'ייק (צ'אד מייקל מארי, "מגרש ביתי"), שסרט המשך בלעדיו לא היה יכול להיקרא באמת סרט המשך, ראיין (מארק הרמון, "NCIS"), המורה אלטון בייטס (סטיבן טובולובסקי) ועוד רבים וטובים. יש גם שחקנית חיזוק, מאיטריי רמקרישנן ("אמת או חובה"), בתפקיד שהוא כל כולו הפוגה קומית.

אז מה גזר הדין? למרבה ההקלה, "שישי הפוך יותר" הוא בסך הכל המשכון לא רע בכלל. מיותר לציין שהוא מחוויר מול המקור, ולכן המלצת המערכת היא לוותר על צפיית רענון ב"שישי הפוך" כדי לא להתאכזב מ"יותר". אבל בתור סרט המשך שכל מטרתו היא להיות סרט המשך שמגיע יותר משני עשורים אחרי - הוא מבדר, נוסטלגי ואפילו מצליח להצחיק. אין בו שום ייחוד, אפילו לא קצת, אבל הוא קולע בול למטרה שלו. ובימים שבהם כל הודעת פוש היא סיבה מוצדקת להתקף חרדה, סרט אידיוטי ונוסטלגי שממלא את ייעודו בלהיות סרט אידיוטי ונוסטלגי הוא נחמה קטנה.