פסטיבל קאן 2023 לא היה מלא ברגעים משמעותיים על המסך או על השטיח האדום, אבל אחד משיאיו התרחש דווקא בצד העסקי. נטפליקס שילמה סכום מפלצתי של 11 מיליון דולר על הזכות להפיץ את "הצצה ליחסים", סרטו החדש של הבמאי המוערך טוד היינס, בארצות הברית. כעת הסרט המדובר מגיע לאקרנים בישראל.

העלילה מתמקדת בגרייסי וג'ו, שמנהלים כבר 20 שנים חיים שקטים ונוחים – אחרי שפרשת האהבים שלהם עוררה סערה בעקבות פער הגילים העצום. גרייס, שהייתה בת 36 בזמן הפרשה, נכנסה לכלא וילדה שם ילד לג'ו, שהיה אז בכיתה ז'. כששחקנית מפורסמת בשם אליזבת' מגיעה לעשות תחקיר על גרייסי, שאותה תגלם בסרט על הפרשה, העניינים מסתבכים.

כבר מדקות הפתיחה, והרבה בעזרת הפסקול האובר-דרמטי (שמלווה את הסרט לכל אורכו), "הצצה ליחסים" מצליח לעורר אי-נוחות ואימה - אפילו בשוט של מקרר שנגמר בכך שגרייסי מכריזה ש"אין לה מספיק נקניקיות". האי-נוחות הזו תלווה את הצופה לאורך כל אורכו של הסרט – שמקלף בחוכמה ובאיטיות עוד ועוד שכבות של הדמויות ושל הסיפור, שאולי על הנייר נשמע שברור בו מי הטוב ומי הרע – אבל היינס מצליח לטשטש את הגבולות האלה בצורה מרתקת.

להיינס יש הרבה מעלות כבמאי, אבל מאז ומתמיד החוזקה הכי גדולה שלו הייתה בימוי שחקנים, או ליתר דיוק שחקניות – וזה לא שונה גם כאן. מור, הנהדרת כתמיד, עושה עבודה מצוינת בתפקיד מאתגר במיוחד, שכן בלא מעט רגעים בסרט נדמה שמה שגרייסי מראה החוצה זה כל מה שיש בה: אין לה תחושות אשם, היא נואשת לאמפתיה ובאמת ובתמים אוהבת את בעלה.

פורטמן, באחד התפקידים הטובים בקריירה שלה, עוברת תהליך מורכב מאוד כדמות, שכן ככל שהיא נכנסת יותר ויותר עמוק לדמותה של גרייסי - כך מתגלה אליזבת' האמיתית. באחת מהסצנות הטובות והמטרידות בסרט משתתפת אליזבת' בסשן שאלות ותשובות בתיכון. התשובות – ולא פחות מכך, הדרך שבה היא עונה – גורמות לצופה לחשוב מחדש לגמרי על הדמות בסרט (דבר שקורה בסרט יותר מפעם אחת).

מתוך "הצצה ליחסים" (צילום: באדיבות פורום פילם)
מתוך "הצצה ליחסים" | צילום: באדיבות פורום פילם

ג'ו מתפקד כלב של הסרט – אדם פסיבי ונשלט, שמוצא את עצמו שוב קורבן של נסיבות. גם הדמות שלו עוברת תהליך מעניין שמערער את מה שחשבנו עליו, אבל ההופעה האנמית והלא מספיק טובה של צ'ארלס מלטון פוגעת בסרט והופכת את אחד משלושת צלעות המשולש למעניינת פחות באופן משמעותי.

כאמור, תחושת האי-נוחות מלווה את הצופה בכל הסרט, וגם אחריו. התסריט, שכתב סמי ברץ' על סיפור שכתב יחד עם אלכס מכניק, מטפל בצורה מבריקה בדמויות ומצליח להפוך את סיפור הפדופיליה שבמרכזו למורכב יותר, כשלעיתים תכופות, אולי תכופות מדי, אנחנו מזדהים עם הפדופילית.

הבעיה הגדולה של "הצצה ליחסים" היא שהסרט רוצה להיות ולומר יותר מדי דברים – אבל לא באמת אומר דבר. לעתים הוא מותחן ארוטי, ברגעים אחרים הוא רוצה לומר משהו על יחסים שבהם יש פער גילים ולפעמים הוא בכלל מותחן התבגרות – באף אחד מהם הוא לא באמת מתעמק עד הסוף. הבימוי הנהדר של היינס ובעיקר ההופעות של השחקניות הופכים את המסע הזה למעניין ומהנה, אבל לא לבלתי נשכח.