"כי את מכוערת" הוא אחד הסרטים הכי מרעננים בקיץ מהביל

פרס שלא מחולק בשום מסגרת מקומית שהיא: פרס השם המזמין, רצוי בליווי פוסטר תואם. והזוכה - בלי טיפה אחת של תחרות - הוא "כי את מכוערת". סרט הביכורים של שרון אנגלהרט תופס את תשומת הלב במחי שלוש מילים בלבד, ואז את הלב כולו ב-83 הדקות שמגיעות אחר כך. הפרחים לריקי רייף סיני ואורי אבינועם הצעירות, שתיהן מ"המפקדת" במקור, הראשונה זכתה בפרס השחקנית של פסטיבל ירושלים הקודם על התפקיד והשנייה בפרס שחקנית המשנה של טקס פרסי אופיר.

"כי את מכוערת" ממשיך מסורת שמתחילה כבר להתיש, ובה יצירות נשיות ישראליות חייבות לצאת לדרך מהשירות הצבאי. אביגיל (רייף סיני) היא חיילת נרגנת שנמצאת על המסלול לקצונה, וחוזרת לבית הבלתי מתפקד שלה עם מטרה מוצהרת: לשנות אחת ולתמיד, ובתוך סוף שבוע אחד, את היותה בתולה. אבל בעוד שהיא עצמה בתולה, אחותה הנערה (אבינועם) כבר לא. ומילא זה, היא אפילו נכנסה בדיוק להיריון.

הסיפור של "כי את מכוערת" אינו על חרמנות, אלא על הלחץ של אביגיל לסמן את אותו וי בגלל כל הסיבות האישיות והחברתיות. הליהוק בו לוקה בחסר, כי האחיות ואמא שלהן (יעל אבקסיס) לחלוטין לא עוברות כבנות אותה המשפחה - ולא רק בגלל המשקל של אביגיל, פרט משמעותי בעלילה. ובכלל, קורה בו מה שקורה בהרבה סרטי ביכורים שזוכים לאמון מרחיק לכת: הוא לא כתוב ומבוים באותה רמה שבה הוא משוחק. על מיעוט הרעיונות פורצי הדרך שמופיעים בו מפצה "כי את מכוערת" בשימוש תדיר בגסויות ובמילה "כוס", הסוואה מוכרת להיעדר חזון ברור. מצד שני, למזלו אין כמעט שנייה שבה המצלמה לא מכוונת על רייף סיני המכשפת, ובטח שאין אפשרות להוריד ממנה את העיניים כשהיא מופיעה על המסך. לא מהודק ככל שיהיה, פצצות הכריזמה שיש בו הופכות אותו לאחד הסרטים המקומיים הכי מרעננים בקיץ מהביל כל כך.