גם בלי פוליטיקה: "הים" לא ראוי לייצג אותנו באוסקר

אתמול, בסיומו של טקס פרסי אופיר עמוס מחאות, זכה "הים" של שי כרמלי-פולק בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר - והבטיח לעצמו את הכרטיס הישראלי לאוסקר. אבל רגע הניצחון נבלע מהר מאוד בתוך סערה שהיא הכל חוץ מתרבותית, כשבלב המחלוקת עומדת הביקורת על ההחלטה לשלוח בזמן מלחמה סרט ששם במרכזו ילד פלסטיני. השר זוהר כבר הודיע שהחליט לעצור את מימון הטקס החל מהשנה הבאה, וטען ש"הסרט מציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית בזמן שהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי להגן עלינו". רק שמתחת לכל הרעש הפוליטי נשאר הסרט עצמו, והבעיה הגדולה של "הים" היא שפשוט לא מדובר בסרט טוב במיוחד.

עלילת "הים", שערך את בכורתו בפסטיבל ירושלים ויופץ בקולנוע בהמשך השנה (אך מוצג היום, ד', במסגרת יום הקולנוע הישראלי), עוקבת אחרי חאלד (מוחמד גזאוי) - ילד פלסטיני בן 12 מכפר סמוך לרמאללה, שנשאר מאחור ביום שבו כיתתו יוצאת לראשונה לים כשהאישור שלו מתגלה כלא תקף. מתוך רצון להגשים חלום ולראות את הים בתל אביב הוא מחליט לצאת למסע לעיר הגדולה, בלי לדעת את הדרך ובלי לדבר עברית. כשאביו (ח'ליפה נאטור), שב"ח שעובד בבנייה בישראל, מגלה כי בנו נעלם, הוא יוצא לחפש אחריו.

הבמאי שי כרמלי-פולק ("בילעין חביבתי") יצר סרט שלא מצליח להתרומם קולנועית. סיפור המסע הכפול - של חאלד בדרכו לים ושל אביו בחיפוש אחריו - מתפרק לסדרה של אנקדוטות ומפגשים עם המציאות הישראלית, שנשארים ברמת סצנות נקודתיות ולא מתגבשים לכדי יצירה שלמה. גם הרעיון של פלסטינים שמביטים בקנאה על שגרת חיים ישראלית שהם יכולים רק לחלום עליה מבוצע כאן בצורה שטחית, בלי להציע פרשנות מעניינת.

מה שבכל זאת עובד ב"הים" הוא השחקנים, שניהם זכו גם הם בפרסי אופיר: גזאוי הוא הלב של הסרט ומביא נוכחות מסך טבעית שמצליחה להעביר תום, כאב וסקרנות בלי לדבר הרבה - ובהרבה מובנים מציל את היצירה; ונאטור נותן הופעה שקטה וחזקה, שמוסיפה עומק רגשי ומעניקה לסיפור רגעים של אותנטיות. מצדיק זכייה כפולה? לא בטוח, אבל כבר שנים שהטקס הזה הוא הכל חוץ מצודק.

והסערה? קצת בכוס תה. הרובד הפוליטי ב"הים" קיים, אבל הוא רחוק מלהיות חריף כמו שניסו להציג אותו. החלום של חאלד להגיע לים והמניעה ממנו הם אלגוריה ברורה לכיבוש ולמגבלות שהוא מטיל, אבל אין כאן כתב אישום חריף על ישראל או על חיילי צה"ל. להפך - יש גם רגעים של אנושיות מהצד הישראלי, כמו מפגש בין האב למוכרת מקומית בתחנה המרכזית בתל אביב. במובן הזה, הבחירה של האקדמיה מעניינת: בניגוד ל"כן" של נדב לפיד, סרט נוקב ובוטה בהרבה, "הים" הוא סרט רך יחסית שמעדיף להישאר קרוב לסיפור האישי ולא להפוך למניפסט פוליטי.

ועדיין, אי אפשר להתנתק מהעובדה שזו הייתה בחירה פוליטית הרבה יותר משהייתה בחירה אומנותית. גם חברי האקדמיה יודעים ש"הים" הוא לא הסרט הטוב ביותר בתחרות השנה, ובמובן הזה הם נשארו קירחים מכאן ומכאן: מצד אחד חוטפים ביקורת על בחירה בסרט שמציג את ישראל באור לא מחמיא, ומצד שני סופגים טענות שההחלטה לא מוצדקת קולנועית. כי אם באמת מדובר היה בבחירה שנובעת מהמניעים האלה, סביר להניח שהסרט של לפיד - שנחשב לאחד מסרטי השנה בעולם - היה זה שמייצג את ישראל באוסקר.

הניתוק המתמשך של האקדמיה הופך את העבודה של זוהר ודומיו, שמנסים להפוך את הקולנוע הישראלי לכזה שלא מביע ביקורת בכלל, לקלה. במקום לייצר אמירה אומנותית אמיצה, המצביעים נשארו באמצע: בחירה לא באמת קולנועית, שאין באמת איך לסנגר עליה. ובמובן הזה, "הים" הוא לא זוכה ראוי - לא לאופיר ולא לייצוג של ישראל באוסקר. לא בזמן מלחמה, ולא בשום זמן.