"צעקה 7" ראוי לחרם בלי שום קשר לישראל

קצת הזוי, אבל אלמלא 7 באוקטובר, "צעקה 7" היה סרט אחר לגמרי. בשיא המלחמה, השחקנית מליסה באררה האשימה את ישראל ברצח עם, ראשי פרמאונט האשימו אותה בתגובה באנטישמיות, והיא פוטרה. בעקבות התנגשויות לו"ז, גם ג'נה אורטגה פרשה מההפקה. ואם שתי מכות לא הספיקו, אז הגיעה גם השלישית: הבמאי כריסטופר לנדון התפטר, אחרי איומים על חייו בעקבות פיטורי באררה. בקיצור, "צעקה 7" הפך מהפקה מבטיחה לסמטוחה אחת שלמה, שהדרך היחידה לפתור אותה הייתה לחזור אחורה ולגייס בחזרה לשורות ההפקה את נב קמפבל ואת קווין וויליאמסון, היוצר המקורי. בתוספת שכתוב תסריט בשווי 500 אלף דולר ומשכורת שמנה לכוכבת הראשית, הסרט נכנס לתהליך הפקה מזורז. אחרי שמלחמה ישראלית נוספת עיכבה כאן את הפצתו, "צעקה 7" עלה לאקרנים - לפי שעה רק ברשתות בתי הקולנוע שכבר חזרו - ולמרבה הצער הוא גם חושף את הסמטוחה במלוא תפארתה.

בעלילת "צעקה 7" אנחנו פוגשים שוב את סידני פרסקוט (נב קמפבל), שבנתה לעצמה חיים שקטים בעיירה מרוחקת ומתחזקת בעל וילדים, ביניהם טייטום (איזבל מיי), בתה המתבגרת. היחסים של השתיים לא משהו. בעוד שטייטום מנסה לחפור בעבר מלא הגופות של אמה, סידני מעדיפה להדחיק ולהחריש את אירועי העבר. בינתיים, רוצח חדש ואובסס לסידני מגיע לעיר, ומנסה לפתוח מחדש את הפצעים והטראומות שלה בעזרת בינה מלאכותית וטכנולוגיית דיפ-פייק שמטשטשות את הגבול בין מה שאמיתי למה שמזוייף. מחשש לספוילרים עדיף לעצור כאן, כי "צעקה 7" נשען ברובו על נוסטלגיה (עד לרמת הסצנות והמשפטים) ועמוס בקריצות למעריצים הוותיקים של הסדרה.

כבר בפתיחה, כשהלוגו של "צעקה" נמרח על המסך, הכיוון של וויליאמסון והתסריטאי גיא ביוסיק ברור: הטרנד הנוסטלגי העכשווי והרפרורים האינסופיים לסרטים אחרים בסדרה. אבל פה קבור הכלב. כזיכיון מתוחכם שיודע להמציא את עצמו מחדש, "צעקה" תמיד הגיב בגאונות להתפתחויות תרבותיות, חברתיות או טכנולוגיות. אממה, הסרט הנ"ל הורג את דמויותיו ב-114 דקות שהן מניפסט ביקורתי-חפיפניקי על בינה מלאכותית, דיפ-פייק והשלכותיהן. הביקורת אולי רלוונטית, אבל "צעקה 7" מעביר אותה באופן גרוע כל כך ונטול משמעות אמיתית, שקשה שלא להרגיש שאת הרכבת הזו הוא פספס מזמן. זו תולדה ברורה של תסריט ששוכתב בחיפזון פושע והתעלמות מוחלטת מהדברים החשובים באמת כמו - סתם רעיון - סיפור טוב ודמויות נורמליות?

אחרי עזיבתן של הכוכבות הצעירות, הליהוק של נב קמפבל היה מתבקש. תכלס, מי עוד היה יכול להציל את ההפקה הזו מלהיקבר סופית? שאר הליהוקים, גם זה של קורטני קוקס (שחוזרת לזמן מסך מועט ולא קריטי בעליל) ומקנה גרייס, מרגישים כמו הכרח מאולתר ומאולץ כי צריך שמות מוכרים, ולא מתוך החלטה מקצועית רצינית. זה בולט במיוחד בדיאלוגים שפשוט כתובים ומוגשים רע. ובגלל שהסרט טס במהירות ברמות על חלל ומתרחש בתוך כמה שעות בודדות, שום דבר כאן לא תופס ולא ממש מעניין: לא הסיפור החלש, לא הדמויות השטוחות ובטח שלא הגוסטפייס התורן, שלא מספק את הסחורה בשום מצב.

"ג'וקר: טירוף בשניים" קיבל לא מעט סטירות והייט מטורף לא רק בגלל השירים, אלא בגלל הפירוק השיטתי והמודע לעצמו של כל מה שטוד פיליפס בנה בסרט הראשון. לעומתו, קווין וויליאמסון, בחובבניות לא אופיינית בעליל, לקח כל מוטיב וכל מאפיין של סרטי "צעקה" - אסף אותם לתוך שקית והשליך בגסות מהחלון. אין פה את רגעי ה"אגתה כריסטי" (כפי שאחת הדמויות מכנה זאת) המפורסמים של ניסיון חשיפת הרוצח, ויש כאן עודף לא הכרחי של Gore וקרביים, שהופך את הסרט לברוטלי יותר, בלי שום צורך אמיתי. "צעקה 7" אומנם מתחזה למכתב אהבה לזיכיון, אבל בפועל, הצפייה בו היא כמו ללכת להופעה של להקה אהובה שלא שרה אף אחד מהלהיטים הגדולים שלה.

הבלגן של "צעקה 7" לא נגמר עם ההפקה המחופפת. הוא נמשך עם קריאות של ארגונים פרו-פלסטיניים להחרים אותו בעקבות הפיטורים של באררה. הקריאות האלו יצרו תגובות נגד מפתיעות שתורגמו לרכישות של כרטיסים. אבל ברמה האומנותית, ראוי שמעריצים הארד-קור יחרימו אותו מסיבות אחרות לגמרי: סיפור חלש ותלוש, דמויות סתמיות ומטופשות והתעלמות מוחלטת מכל מה שהסדרה בנתה עד עכשיו בגאוניות.