"ג'קאס: גומרים בשיא" הוא אלבום אוסף הגאגים האולטימטיבי

אם יש דבר אחד ש"ג'קאס: גומרים בשיא" מצליח לעשות, זה להחזיר למשך שעה וחצי את התחושה - הכיפית - שפעם היה כאן מצחיק יותר. הסרט, שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, נשאר יחסית מאופק ולא באמת מנסה להציג את הפעלול הכי מטורף או קיצוני שהחבורה של ג'וני נוקסוויל אי פעם העזה לבצע. להפך: החברים המזדקנים האלה מכירים במגבלות שלהם, וזה בדיוק מה שהופך את "גומרים בשיא" לאלבום אוסף הגאגים האולטימטיבי של "ג'קאס" שמסכם רבע מאה, ופחות לסרט חמישי רגיל בסדרה.

ויש ב"גומרים בשיא" פעלולים חדשים, אבל הכיוון המובהק שהבמאי ג'ף טרמיין וזקן השבט ג'וני נוקסוויל לוקחים כאן הוא יותר "ג'קאס: חיים שכאלה" מאשר ניסיון אמיתי לחדש או לפינוי הבמה לדור הצעיר. הסרט משלב קטעים טריים שצולמו במיוחד עם חומרים ארכיוניים מתקופת הסדרה ב-MTV ומארבעת הסרטים שיצאו בין 2002 ל-2022. בין לבין, טרמיין ונוקסוויל יושבים יחד, מעלים זיכרונות על פעלולי עבר, על ראיין דאן אללה ירחמו, ומתייחסים בקטנה גם לבאם מרג'רה, אחד המייסדים שפוטר מהפקת הסרט הקודם אחרי שהפר את תנאי הסכם הבריאות שלו.

הבחירה הזו מסמנת את "גומרים בשיא" כאקט נוסטלגי כבר בתחילתו. קטעי הארכיון, כולל חומרים שלא שודרו בעבר או נערכו מחדש, מזכירים למה "ג'קאס" הייתה אחת מתוכניות הטלוויזיה הגדולות שנוצרו. בין היתר מופיע שם גם הקטע שבו נוקסוויל יורה בעצמו מטווח קצר כשהוא לובש אפוד מגן, פעלול ש-MTV בחרה שלא לשדר בגלל הסיכון והחשש מחיקויים ביתיים. ולא צריך לשבור את הראש, או כל איבר אחר בגוף, כדי להבין למה היא לנצח תיזכר כאחת הגדולות. "ג'קאס" תמיד הייתה קומדיית סלפסטיק קיצונית במיטבה, מהסוג שכמעט לא קיים היום וספק אם אי פעם יחזור. כי תוכנית הדוקו-ריאליטי פורצת הדרך צמחה בתקופה שבה הגבולות של מה שמותר ואסור להראות היו הרבה יותר מטושטשים, ותקינות פוליטית הייתה בגדר המלצה ולא חובה כדי להצליח. המרחב הזה נתן לנוקסוויל, סטיב-או, ווי מן וכל השאר לעשות כמעט כל דבר אפשרי שעלה להם לראש. כולל תגרת ברים מטורפת בין אנשים נמוכי קומה, חרבון אקטיבי בתוך חנות אסלות או שתיית זרע טרי של סוס.

"גומרים בשיא" אומנם מזכיר נשכחות ומתרפק ברובו על העבר, אבל טרמיין ונוקסוויל עדיין שומרים עליו רלוונטי ועדכני. זה קורה בין היתר בזכות חבר צוות חדש: רובוט בשם לארי, שנכנס לעניינים כבר באחד הפעלולים הראשונים ומתלווה לשאר הסרט. כיאה לחבורה המזדקנת, הגיע הזמן גם לבדיקת ערמונית, ומי מתאים לזה יותר מרופא רובוט שדוחף זרוע מתכת לתוך עכוזו הרועד של סטיב-או ומספר בדיחות תוך כדי? אל דאגה, יש גם חמאת בוטנים בתור חומר סיכה. בקטע אחר ומודע לעצמו סטיב-או מזכיר לצופים שכולם על הסט טרחנים זקנים, ומדבר על החשיבות של קולונוסקופיה בגיל מבוגר. זה כמובן מגיע בילט-אין עם שתיית חומר משלשל חריף ואפקטיבי לניקוי הקיבה, שנייה לפני משחק פלונטר צפוף ומסריח במיוחד. חבורת "ג'קאס" מודעת למגבלות הפיזיות והגריאטריות שלה, משתמשת בהן לצורך תפעול הגאג ובסוף גם צוחקת עליהן.

אפשר לקיים דיון באורך איבר המין של כריס פונטיוס בשאלה עד כמה "גומרים בשיא" רלוונטי לקולנוע ולקהל המודרני, במיוחד כשמשתתפיו כבר מעבר לשיא הפיזי שלהם, אבל התשובה לא באמת משנה. כי דווקא בתקופה שבה הרבה קומדיות מנסות להצחיק בעזרת גאגים מעייפים, תסריטים חלשים ומתקיימות בלוקיישן אחד, מגיעים החברים של "ג'קאס" ומוכיחים בפעם החמישית שאפשר להצחיק גם בלי עלילה אך עם הרבה עירום, חרא וטמטום מופלא. כל מה שצריך הוא רק חור תחת פעיל וכדור פינג פונג שיצליח לצאת ממנו. כל השאר הוא בונוס. או קיא.

ומעבר להיותו אסופה מרגשת של קטעים נוסטלגיים והתרפקות רומנטית על העבר, "ג'קאס: גומרים בשיא" הוא לגמרי אחד הסרטים המצחיקים של השנה, שמצליח לאזן בין רגש וגעגוע לימים טובים ומצחיקים יותר, לפעלולים מטומטמים שמוציאים את הקרביים החוצה מרוב צחוק. זה אולי לא הסרט הכי טוב בסדרה, אבל הוא בהחלט סיום מעולה וראוי לאחת מתופעות הקאלט הכי גדולות בתרבות הפופולרית.