ג'ניפר לורנס ראויה לכל התשבוחות על "תמות, אהובי"

בסרט "אמהות על הקצה", הדוקומנטריסט המוערך לואי ת'רו הציג לפני כמה שנים נושא חשוב אך מאוד לא מדובר: דיכאון ופסיכוזה אחרי לידה. 58 דקות הספיקו בשביל להעניק לצופים הצצה חסרת תקדים להתמודדות המורכבת של נשים שקופות, שהחברה נמנעת מהסיפורים שלהן כמו מאש. סיפורים קשים לצפייה, קורעי לב ומכמירי לב - שכעת מקבלים במה גם בגרסה הוליוודית בכיכובם של ג'ניפר לורנס ורוברט פטינסון, עם "תמות, אהובי" (Die My Love) המבוסס על ספרה של אריאנה הרוויץ היהודייה-ארגנטינאית.

הסרט של הרוויץ מתאר את גרייס (לורנס) וג'קסון (פטינסון), זוג צעיר שעובר לבית שירש באזור הכפרי של מונטנה. ג'קסון עובד שעות ארוכות מחוץ לבית, וגרייס נותרת לבדה עם בנם התינוק במשך ימים שלמים, סובלת מבדידות, שעמום, ומצב נפשי שהולך ומידרדר. גרייס חושדת שג'קסון בוגד בה, והפרנויה מתערבבת עם תסכול מיני, קשיי הסתגלות באימהות וריבים בין בני הזוג. כל אלה מובילים את גרייס לדיכאון ופסיכוזה שמערערים את עולמה ומעלים שאלות על עצמה, על הזוגיות שלה, על האימהות ועל סביבתה.

את הסרט ביימה לין רמזי, במאית מוערכת שנושא האימהות והמורכבות שלה לא זר לה. היא ביימה ב-2011 את "חייבים לדבר על קווין", שתיאר הורות כפי שמעטים הצליחו לתאר על המסך הגדול לפני כן, ועל הנייר היא האדם הנכון לביים את "תמות, אהובי". רמזי אכן מייצרת כמה רגעים מטלטלים ולא מעט שוטים מרהיבים ויזואלית, שיכלו להשתלב כצילומי סטילס בגלריית אומנים ולהימכר במחיר גבוה. אבל דווקא היכן שהיא הצטיינה בעבר - ב"תמות, אהובי" היא נכשלת. או לכל הפחות מגיעה קרוב, אך לא מספיק כדי להביא את הסרט לגבהים שהוא יכול היה להגיע אליהם.

אין ספק שרמזי מראה בצורה גולמית וחסרת פילטרים צדדים של אימהות שלא נוטים להראות על המסך, כמו קשיים באימהות טרייה, יצר מיני ותסכול מיני של אישה אחרי לידה, וקשיים זוגיים. אבל דווקא בנושא המרכזי - דיכאון ופסיכוזה אחרי לידה - היא לא מצליחה להעניק לצופה דבר בסיסי: הבנה. אחרי שעתיים שלמות של סרט, הצופה יתקשה מאוד להבין מה הוא ראה.

הסיבה לכך היא ש"תמות, אהובי" מתקדם במעין רצף של אירועים שאמורים להראות את ההידרדרות של הגיבורה. והם בהחלט מראים - אבל לא מספרים. הגיבורה עושה אקטים בלתי שגרתיים ובלתי צפויים, התפרצויות פסיכוטיות שמגיעות לעתים כרעם ביום בהיר, המוצגות באופן שאמור לזעזע את הצופה. אבל כשהם מופיעים ללא הקשר מספק, הם פשוט יוצרים סדרה של אירועים חסרי היגיון המונעים על ידי דמות שהקשר שלה למציאות התערער, בלי להעמיק למה ואיך ומה באמת מתחולל בנפשה. התחושה היא שהאירועים האלה היו יכולים לעורר אצל הצופה את הרגשות הנכונים אם הסיפור של הגיבורה היה מסופר באמצעות פחות זעזוע שנועד רק לזעזע, עם פחות שוטים פוטוגניים. יותר חוויה ייחודית שמספרת סיפור שטרם סופר, ומשקפת לצופה מה עומד מאחורי דיכאון ופסיכוזה אחרי לידה.

אין ספק שג'ניפר לורנס היא ההיילייט של "תמות, אהובי", וראויה לכל התשבוחות שהיא קיבלה על תצוגת המשחק שלה. את התפקיד שנכתב לה היא עושה בצורה אמינה, אנושית ומדויקת, כפי שתצוגות משחק קודמות שלה הוכיחו גם בעבר. ללורנס יש יכולת יוצאת דופן לעורר אמפתיה, והפעם היא לא חוששת גם לעורר רתיעה ואולי אף סלידה. רק חבל שהתפקיד שלה נותר שטחי ברמת הדמות, כי היא ללא ספק הייתה יכולה להוציא ממנה עוד הרבה יותר, לו רק היו כותבים אותה כמו שצריך.

רק בשלב מאוחר של הסרט מתקבלת הצצה קטנה לרקע של גרייס, שיכול לתרום להבנתה. אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי עבור הצופים שנותרו בחשכה במשך מרבית הצפייה בלי להבין באמת מה עובר עליה ולמה היא מתנהגת ככה. בסוף "תמות, אהובי" עולה השאלה אם הגיבורה מגלה את עצמה בתהליך המורכב שהיא עוברת, או מאבדת את עצמה. שוב, הצופה נותר בחשכה, גם כשרצים הקרדיטים בסוף הסרט.

"תמות, אהובי" הוא סרט עם המון פוטנציאל מפוספס. אין ספק שזה מצטלם יפה להראות את ג'ניפר לורנס בסיטואציות מופרכות, אבל אי אפשר שלא להישאר עם תחושה של חוסר העמקה בדמות ובמניעים שלה, ובעיקר בנפש המיוסרת שלה. זה לא הייצוג שהנושא הזה ראוי לו, וחבל שהסרט בחר בסנסציה ויזואלית על פני מהות. זה הפספוס הגדול ביותר של סרט שיכול היה להיות אבן דרך נוספת בייצוג של פסיכוזה והתמודדות נפשית אחרי לידה.