הפומו של כולם על "קרב רודף קרב" מגובה בעובדות

כל במאי הוליוודי שמכבד את עצמו צריך לעבוד מתישהו עם לאונרדו דיקפריו, רק שבניגוד לטרנטינו, סקורסזה, ספילברג, קמרון או לורמן - אל פול תומאס אנדרסון, הפרטנר התורן שלו מאחורי המצלמה, קצת קשה להתייחס כאל אוטר מובהק. במאי ענק? בטח. מהיוצרים המוערכים בהוליווד המודרנית? חד משמעית, גם אם הפסיד את כל 11 האוסקרים שלהם היה מועמד. אבל אוטר אמיתי, כזה שיש לו טביעת אצבע סינגולרית ובולטת בכל סרט? זו כבר שאלה. בין כל הסרטים של הבמאים ההם אפשר למצוא קווים מנחים, רעיונות מובילים, איזשהו DNA שהופך את הרזומה שלהם לקולקציה אחת ברורה. אצל אנדרסון, לכו תחברו קו ישר מ"לילות בוגי" ו"מוכה אהבה", דרך "זה ייגמר בדם" ו"מידות רעות" ועד ל"חוטים נסתרים" ו"ליקריץ פיצה".

"קרב רודף קרב" (One Battle After Another), סרטו העשירי והחדש בבימויו וכתיבתו של אנדרסון, מאתגר עוד יותר את החיפוש התיאורטי אחר תיאוריה מסודרת. תקציר העלילה הרשמי והזהיר מספר ש"כשהאויב המרושע שלהם צץ מחדש לאחר 16 שנה, קבוצת מהפכנים לשעבר מתאחדת כדי להציל את בתו של אחד מהם" - והאחד ההוא הוא בוב פרגוסון (דיקפריו), מהפכן בעבר וסטלן בהווה. יש לו יריב מושבע (שון פן), שותפה ותיקה (רג'ינה הול), שותף טרי (בניסיו דל טורו), בת בגיל ההתבגרות (צ'ייס אינפיניטי) ועוד אישה משמעותית אחת (טיאנה טיילור) שעל החשיבות שלה עבורו עדיף שלא להרחיב. במשך 161 מלווה אנדרסון את הגיבור בין כל אלה, באפוס שהוא גם דרמת פשע אבל גם מותחן אקשן ואפילו קצת קומדיית גברים.

בחזרה לשאלת האוטר. יש מספיק אלמנטים שיסבירו למה אנדרסון הוא דווקא כן כזה, בין אם אלה הגיבורים האבסורדיים, השוטים הארוכים, המוזיקה הדומיננטית (שוב של ג'וני גרינווד מרדיוהד), אורכי הסרטים השאפתניים (שכבר הפכו לסטנדרט) - ובעיקר הנושאים שבליבת כל סרט, כשתמיד מתחת למעשיות אמריקאיות או משפחתיות מסתתר איזה משל על גבריות. ובכל זאת, מה שמפריד את אנדרסון מרוב היוצרים האחרים שפועלים כיום הוא שאיתו אין שום דרך לדעת למה לצפות. כמו קודמיו, גם "קרב רודף קרב" שונה בטון שלו מכל סרט אחר שביים, ואולי מכל סרט נקודה. הכלל הראשון בכל סרט שלו הוא שאין אחד. לפני ארבע שנים קיבלתם סיפור התאהבות של נערי סבנטיז? הפעם תקבלו כמה ממרדפי המכוניות הטובים שנראו, אפס גרם של דידקטיות ואף על פי כן מנה גדושה של רלוונטיות לאמריקה בת ימינו ולכאוס גלובלי בכלל.

העלייה של "קרב רודף קרב" לוותה בהייפ כל כך גבוה שקשה לקנות אותו. המבקרים מעבר לים התחרו מי ישתפך יותר, אנשים כמו ספילברג צפו בו שלוש פעמים וכינו אותו "מטורף" ו"מדהים", וסביב דיקפריו כבר החלו לחשושי האוסקר השני. ומה אתם יודעים, הכל נכון - חוץ מדבר אחד: בשעה שדיקפריו לא מסוגל לשחק במשהו בלי שתעשיית פרשנים שלמה תתעסק בהרצתו לפסלון, "קרב רודף קרב" הוא פחות האוסקר השני שלו ויותר האוסקר השלישי של שון פן. בתפקיד שאפשר לראות בו מעין קאמבק, כי בשנים האחרונות הוא היה מחויב בעיקר לזלנסקי ופחונים, פן עושה פה בדיוק את הופעת המשחק האדירה שמצופה מטאלנטים בגילו וסטטוסו. אנטי-גיבור כתוב לעילא עם תסביכי גובה ושיער, מלקק מסרקים ששולט באיבר המין שלו באמצעות הראש בלבד. מספיק לציין שעל כל רגע שיא קומי שפן מספק בסרט הזה יש גם רגע שיא דרמטי, כי ההתמסרות המוחלטת שלו לכל דרישות התפקיד מהולה בכמה ספוילרים של ממש.

ואפרופו רגעי שיא, "קרב רודף קרב" רווי בהם - והעדות הכי טובה למאסטריות של אנדרסון היא שכל אחד מאותם רגעים מגיעה מכיוון קולנועי וז'אנרי אחר לגמרי. כל אלו מתכנסים תחת הסגנון החזותי שהבמאי פיתח לצד הצלם מייקל באומן, ושבו "קרב רודף קרב" הופך לסרט השני במילניום הנוכחי (אחרי "הברוטליסט") שמשתמש בשיטת ה"ויסטה-ויז'ן" העתיקה ובעזרת פילם 35 מ"מ מגשים פנטזיה ארצית, אמביציוזית ורחבה. מה שכל הפלפולים הטכניים הללו נועדו להגיד זה ש"קרב רודף קרב" הוא מהסרטים שכשרואים אותם על מסך גדול, מבינים למה הוא נועד. ויש עוד סיבה לצפות בו כבר עכשיו, ולא לחכות שיגיע לאן שיגיע: הפומו שכל חובב קולנוע הרגיש בשבועות האחרונים לא רק מגובה בעובדות, אלא גם יילך ויתגבר מעכשיו. סרט שצריך להאמין להייפ סביבו, צריך לראות באולם מסודר, צריך לשקול צפייה נוספת בו וצריך להריץ אחריו את שון פן לאוסקר.