"חשבונות שמיים" מספק הצצה פורצת דרך לעולם החרדי

הקולנוע הישראלי כבר התרגל לספר סיפורים על החברה החרדית, אבל לרוב עשה זאת דרך מבט חיצוני - עד "חשבונות שמיים", סרט הבכורה של האקטיביסטית החרדית אסתי שושן, שהגיע לאקרנים עם סיפור אישי וכואב שמעלה שאלות על אמונה ועל דרכי ההתמודדות איתה.

העלילה עוקבת אחר זוג חרדי: רות (משי קלינשטיין), העובדת בארגון החזרה בתשובה ומפרנסת את משפחתה, ושמואל (אורי אלבי), אברך כולל ועילוי מבטיח. טרגדיה משפחתית קשה מטלטלת את חיי הזוג ומובילה אותם למסע של אבל, אשמה ומשבר אמוני שמערער את היסודות שעליהם נשענו עד אותו רגע. היצירה של שושן נדרשת לעמוד באתגר לא פשוט - מצד אחד להציג את העולם החרדי באופן אותנטי, ובמקביל לא לאבד את הצופה החילוני-מסורתי בדרך. במובן הזה היא מצליחה, כי הסרט מספק הצצה פנימית לעולם הזה, אך נשאר מספיק ברור ונגיש גם למי שמגיע אליו מבחוץ.

האמירות שעולות ב"חשבונות שמיים", דווקא משום שהן מגיעות מבמאית חרדית, הן לא פחות מפורצות דרך. שושן לא חוששת לבקר את הפטריארכיה החרדית שמכתיבה לנשים איך נכון להתנחם, וגם את האופן שבו הגבר החרדי מתמודד עם אובדן. לעתים הביקורת הזו מרגישה רדיקלית כמעט במכוון, כמו ברגע שבו שמואל מדבר על מות בנו כעל "נס".

ובכל זאת, הקונפליקט שמחזיק את הסרט פשוט וברור: שמואל, שמתוך השבר בוחר להיאחז באמונה ולהתחזק, מול רות, שמבקשת להתאבל בדרכה ולא לוותר על החירות שלה. המתח הזה לא נשאר ברמה הרעיונית, אלא חודר אל תוך הזוגיות ומערער אותה מבפנים באופן חכם ולא מתלהם. חלק גדול מהעובדה שהסרט עובד נזקף לתצוגות המשחק המדויקות של קלינשטיין ואלבי. השבר האמוני מתבטא קודם כול בקשר ביניהם, והפער בין דרכי ההתמודדות הופך בהדרגה לפער זוגי. דווקא הרגעים האינטימיים - היומיום, הניסיון להמשיך לאהוב בתוך חוסר הסכמה עמוק - מעניקים לסרט את המשקל הרגשי שלו.

גם העבודה הקולנועית ב"חשבונות שמיים" משרתת היטב את הסיפור. הצילום של דוד סטרז'מייסטר מאופק, והעריכה של שירה הוכמן שומרת על קצב איטי ומדוד שמחזק את תחושת הכובד שמלווה את הסרט. מעל הכל בולטת המוזיקה המקורית של דודו טסה, שמעניקה עומק רגשי.

עם זאת, נדמה שלעתים הבמאית מתאהבת ברעיונות שלה יותר מדי. הניסיון להציג את הגבריות החרדית כקיצונית ועיוורת כמעט לחלוטין - למשל בסצנת הזיקוקים, שמרגישה מיותרת - גולש לפרקים להדגשה יתרה שמרחיקה את הצופה. גם ריבוי הטקסים הדתיים לא תמיד משרת את הסיפור, ובשלב מסוים יוצר תחושת חזרתיות מיותרת. וגם הסיום של "חשבונות שמיים" מותיר תחושת החמצה מסוימת: אחרי בנייה סבלנית של קונפליקט מורכב וטעון, נדמה שהפתרון שמוצע מרגיש מעט מאולץ ופחות נאמן לאמת הרגשית שהסרט הקפיד עליה לאורך הדרך.

ולמרות זאת, "חשבונות שמיים" הוא סרט אמיץ וחשוב, בעיקר בזכות נקודת המבט שממנה הוא נוצר. שושן לא מבקשת לייפות, להתנצל או להסביר את העולם החרדי לצופה החילוני, אלא להציב מראה מורכבת מול אמונה, זוגיות ואובדן. זה לא סרט נוח או קל לצפייה, והוא רחוק מלהיות מאוזן - אבל הוא כזה שמותיר חותם רגשי ומעורר מחשבה.