האמת? "ולריה מתחתנת" הוא שם נהדר לסרט המדובר. בין השאר, כי לגיבורה שלנו לא קוראים ולריה אלא כריסטינה. כריסטינה היא אוקראינית לשעבר וישראלית מתחילה בהווה, חיה פה כמה שנים עם בעלה הישראלי מיכאל, מתפרנסת כקוסמטיקאית ואולי יום אחד תעבוד בהנהלת חשבונות - אלא שאז נוחתת ולריה, אחותה.
מה ולריה עושה פה? ולריה היא כלה בהזמנה – בדיוק כמו שכריסטינה הייתה כשיובאה לארץ על ידי מיכאל, כמו לא מעט נשים אוקראיניות צעירות שמחפשות הזדמנות להיחלץ ממדינת העולם השני שלהן. המחיר? חיים משותפים עם הגבר שיבחר בך, ואהבה היא שיקול משני בעסקה הזאת. כריסטינה נכנסה לתפקיד בנוחות: היא מבשלת למיכאל קובה סלק בדיוק כמו שאמא שלו יודעת (או לפחות מנסה), היא מטפחת את הבית, מארחת למופת והיא נראית נפלא תוך כדי כל זה. מיכאל תיווך עבור ולריה גיסתו עסקה דומה והשיג לה את איתן: גבר חביב, מנומס וצמחוני ששילם כך וכך שקלים בשביל שוולריה תבוא ארצה ותהיה לו לאישה. אבל יש בעיה: ולריה לא רוצה להתחתן.
זוהי נקודת המוצא של הסרט החדש והנפלא של מיכל ויניק (גילוי נאות: ויניק לימדה אותי במשך סמסטר אחד במהלך לימודי התואר). והוא לא מבזבז זמן: "ולריה מתחתנת" נראה כמו סרט פסטיבלים מהורהר עם צילום קר בשוטים ארוכים וסצנות שבהן הדמות הראשית עומדת ומסדרת את המטבח, אבל יש כאן סיפור פשוט ודרמטי. ארבע דמויות שברור לנו מהרגע הראשון מה כל אחת מהן רוצה – ואף אחת לא יכולה להשיג את זה בלי שהשנייה תתנגד בכל הכוח.
דווקא כריסטינה, איתה אנחנו נמצאים מהרגע הראשון, קצת יותר אניגמטית עבורנו: האם היא רוצה שוולריה תתחתן? האם היא באמת מרוצה מהחיים שלה בישראל, או שהיא פשוט מעדיפה אותם על פני האלטרנטיבה באוקראינה? לנה פרייפלד, שמגלמת את כריסטינה, עושה עבודה יפהפייה בהצגת כל הדילמות האלה בלי להתדרדר למלודרמה או למשחק מוגזם. זאת תצוגת משחק מאופקת, אלגנטית ומרגשת של שחקנית שקיבלה, בשעה טובה, הזדמנות להוכיח בתפקיד ראשי כמה היא גדולה. בלי לבכות ובלי לצעוק – למעשה, בלי לדבר יותר מדי – היא יוצרת דמות מהממת של אישה חזקה וטובת לב שמנסה לעשות את הדבר הנכון ואת הדבר החכם בו זמנית, עד שהיא בהדרגה מבינה שלעולם לא תצליח לעשות את שניהם.
לצדה שני הגברים הראשיים בסרט מצוינים לא פחות. אברהם שלום לוי מגלם את איתן, בעלה המיועד של ולריה, שבעזרת הכתיבה החכמה מצליח ליצור דמות של גבר פתטי ודי נאלח – אבל גם איש מצחיק ומעורר הזדהות. ובתפקיד מיכאל, בעלה של כריסטינה: יעקב זדה-דניאל, משחקני האופי הגדולים ביותר שקמו פה בעשרים השנים האחרונות. הוא מגלם את מיכאל כעוד זכר אלפא מהסוג שאנחנו רואים ממנו לא מעט, אבל מוסיף לדמות שכבה דקה אך מורגשת של רעל. במה שנראה כטבעי עבור זדה-דניאל, הוא מגלם דמות שעשויה להיראות עבור חלק מהצופים כאחלה של גבר, עד שהוא זורק לכיוון כריסטינה משפט אחד. ובשורה האחת החדה והמדויקת הזאת, האולם בו ישבתי התכווץ באי-נוחות קולנית – סוף סוף הבנו עם מי יש לנו עסק. וזדה-דניאל אמר אותה בטבעיות שבה מישהו יגיד למלצר שלו כמה סוכר הוא רוצה בקפה.
הייתה תקופה שבה היה פופולרי לספר סיפורים שמהותם הייתה "ואז הגיבורה שלנו סבלה המון", כמו ב"הגברת עם הקמליות" ו"כרמן" לפני כמה מאות שנים, או ב"לשבור את הגלים" ו"מיליון דולר בייבי" לפני הרבה פחות מזה. "ולריה מתחתנת" מתוחכם יותר: מטרתו אינה להראות את האישה הסובלת, אלא להציג בפנינו את כריסטינה ואת אחותה, שתי נשים שאוהבות אחת את השנייה ורוצות לחיות את חייהן בתנאים שלהן, כל אחת בדרכה. האחת מתפכחת, השנייה מפכחת, ושתיהן מכירות רק פטישים וסדנים, ולא יכולות לחשוב על אופציה טוב יותר עבורן. בבגרות מרשימה הסרט מסרב לשפוט את דמויותיו, ומתעקש שנראה בהן בני אדם. זה מתסכל, אבל הופך את הרגעים הדרמטיים ביותר בסרט לשווים הרבה יותר.
לפני שהסרט יצא, אוקראינה שוולריה וכריסטינה מנסות להגר ממנה הייתה עוד מדינת עולם שני שפשוט עדיף לחפש יעדים אחרים מלבדה. בזמן שעבר היא הפכה לאיזור מלחמה. השחקנית דאשה טבורונוביץ' שמגלמת את ולריה בחן שובר לב) עוד חיה שם, מככבת על בימות קייב. ובכל פעם בה עולה על הפרק האפשרות שוולריה פשוט תחזור הביתה, שכבה חדשה של אימה מתווספת לסרט. "ולריה מתחתנת" מתרחש לאורך יום אחד אינטנסיבי, סיפור מריר על שתי נשים מתוקות, אבל בזמן שעבר עד שעלה לאקרנים, הוא נהיה לטרגדיה בת 78 דקות. וככזאת, היא נהדרת כמו שהיא כואבת.