"יופי קטלני" מופרך וכיפי בדיוק באותה המידה

בסרט "ג'ון וויק מציג: בלרינה", אנה דה ארמס גילמה את איב מקארו: בלרינה ביום ורוצחת שכירה בלילה. אבל מעבר להיותו סרט אקשן בינוני ומטה, כל קשר בינו לבלט (או לג'ון וויק) היה מקרי בהחלט. ליתר דיוק, הניגוד בין העדינות השברירית של הרקדנית לגסות המחוספסת של הרוצחת לא היה קיים בכלל. אבל "יופי קטלני" (Pretty Lethal) - לא להתבלבל עם "יופי מסוכן" - הסרט החדש בעל השם הגנרי מהניינטיז שעלה לאמזון פריים, עושה בדיוק את ההפך. הוא מציב במרכזו לא בלרינה אחת אלא חמש, שהדבר האחרון שהן יודעות לעשות הוא להילחם. ואחת התכונות הבולטות בו היא שכולו מושתת על כוח נשי. הבמאית ויקי ג'וסן, התסריטאית קייט פרוינד, חמש בלרינות, ואומה תורמן כשחקנית החיזוק בגזרת הליהוק, כמי שיודעת דבר או שניים על אומנויות לחימה.

בעלילת "יופי קטלני" אנחנו פוגשים קבוצה של חמש בלרינות, שכל אחת מהן היא טיפוס בפני עצמה, ויחד הן לא מסונכרנות בעליל - מקצועית וחברתית. אבל יש להן נסיעה חשובה לבודפשט, שם הן עתידות לעלות על הבמה להופעה יוקרתית ונחשבת. הן מגיעות לארץ הגולש והקיורטוש, אך תקלה באוטובוס, באמצע היער, מאלצת אותן להתאכסן בפונדק דרכים מפוקפק, בניהולה של גנגסטרית עם עבר טרגי של רקדנית בלט (תורמן במבטא הונגרי כבד). העניינים מסתבכים כשבנו של ארכי-מאפיונר רוצח את המדריכה של הבנות, ובלית ברירה הבלרינות, שנמצאות בקו האש, מוכרחות להתאחד ולגייס את כל כישורי הריקוד שלהן כדי לצאת מהפונדק בחיים.

טרם הצפייה בסרט הנ"ל, כדאי ומומלץ לזכור את האזהרה הבאה: אין טעם לחפש פה תחכום מיוחד, תסריט ברמת הבוננזה או סצנות אקשן שייכנסו לפנתיאון. כי "יופי קטלני" הוא סרט שבאף רגע נתון לא לוקח את עצמו ברצינות, והוא מצטרף אחר כבוד לסרטים שנקראים בגאווה גילטי פלז'ר. כי באיזה עולם חמש בנות חסרות ישע וללא כל הכשרה קרבית נלחמות כאילו עכשיו סיימו קורס קרב מגע בהצטיינות? הסרט חסר פרופורציות ומנותק לגמרי מהמציאות, ובתכלס אפשר להגדיר אותו כפנטזיה נשית לוחמנית - קרב אולטימטיבי מול חבורה ענקית של גברים אימפוטנטיים. כוח נשי כהלכתו. זה מקבל חותמת אותנטיות עם הנוכחות הלא מקרית של תורמן, AKA הכלה הקטלנית ב"להרוג את ביל", מין אב רוחני לסרט החדש בכיכובה.

אולי הוא לא מחדש הרבה בגזרה הקולנועית, אבל ג'וסן ופרוינד מכניסות ל"יופי קטלני" אלמנט מלהיב ומשעשע, כשהן שוברות את הסטיגמה הבסיסית שלפיה בלט הוא ריקוד של פרימדונות, ומראות שהאימונים הקשוחים והמפרכים הם דווקא אלה שמחזקים אותן. הקרב הבלתי נגמר הזה הוא גם מסע החניכה וההתבגרות של החבורה, שבסיומו הצפוי הן יצאו מגובשות בכל היבט. אבל בגלל שהסרט הזה לא לוקח את עצמו ברצינות, המוטיבים האלה שוליים לעומת הביצוע המלהיב והכיפי, ברמת הטראש הבלתי מתנצל.

בסוף, "יופי קטלני" עומד היטב במשימת הדגל שלו. להיות בידור ראוי להמונים, בסגנון בי-מובי, אבל תחת הכנפיים של שירות סטרימינג גדול. הבעיה העיקרית שלו טמונה במה שאמור להיות הלחם והחמאה - דמויות פלקטיות מהסוג שלא זוכרים את שמן ברגע שמכבים את הטלוויזיה. כי הסרט מתחיל מנקודת אמצע, בלי הכנה מוקדמת, וחוץ מאפיון שטחי וקטלוג מאוד סטיגמטי של הנפשות הפועלות (הקשוחה, הביץ' העשירה וכו'), לבנות האלה - מעבר לתושייה שהן מגלות - אין אף תכונה משמעותית שיכולה להכניס עומק. מצד שני, מדובר בסרט של שעה וחצי, שדורש פעולה אחת מהצופה: "יש מלחמת עולם בחוץ, אז סתום ת'פה ותיהנה".

אומה תורמן לא נותנת כאן את תפקיד חייה, אבל כמו ברוב הפעמים, היא לגמרי ה-MVP. המבטא ההונגרי יושב עליה בול, עם דמות טרגית בסגנון שייקספירי. מנגד, המניע הנקמתי שלה גנרי, תלוש וגורם לסחרור עיניים קל אך מכאיב. אבל אם צריך לסנגר כאן (וצריך), אז שוב - בסרט קליל, בואכה מטופש וחמוד, זה עובר. בכל סרט אחר זה דבילי.

בקטע אירוני למדי, "יופי קטלני", שכל כולו עוסק באומנות העילית שנקראת בלט, מגיע בתקופה שבה התחום עלה לכותרות בעקבות האמירה השנויה במחלוקת של טימותי שאלאמה. אז אולי הסרט הזה לא ישנה את דעתו או של אחרים, אבל הוא מספק זווית אחרת ומפתיעה בסגנון "'אגם הברבורים' פוגש את 'ג'ון וויק'". זה מופרך בדיוק כמו שזה נשמע, וזה כיפי בדיוק באותה המידה.