"המנדלוריאן וגרוגו" היה עובד טוב יותר כספיישל טלוויזיוני

אחרי שסאגת סקייווקר הלעוסה הגיעה לסיומה ב-2019, קמו ג'ון פאברו ודייב פילוני ועשו מעשה. במטרה להרחיב את היקום של "מלחמת הכוכבים", הם יצרו את "המנדלוריאן", סדרת טלוויזיה מד"בית באווירה מערבונית, עם פדרו פסקל בתור צייד ראשים מתבודד ופנאט בכל מה שנוגע לקסדה שלו. כתוצר לוואי של אחת המשימות שלו, הוא אימץ את גרוגו, יצור מתוק בסטייל של מוגוואי מודרני, וכך נוצר מעין פאוור קאפל מתוק שהכניס זריקת חמידות וכיף למותג חסר המעוף.

במשך שלוש עונות, "המנדלוריאן" סיפקה בידור קליל, הרפתקני, ומהנה, שלא התיימר להיות שום דבר חוץ מזה - אז מה קשור סרט? "המנדלוריאן וגרוגו", שעלה אתמול (רביעי) לאקרנים בישראל, הוא למעשה תוצר שנולד בעקבות העיכוב בהפקת העונה הרביעית של הסדרה, שנגרם בין היתר בעקבות שביתות התסריטאים והשחקנים של 2023. עכשיו, השאלה הגדולה שנשאלת היא: האם על אף ההכרח מדובר במוצר שמצדיק את 132 דקותיו, או שזו עוד מלכודת למכירת מרצ'נדייז ודליי פופקורן במחיר מופקע?

בעלילה הרזה של "המנדלוריאן וגרוגו", מנדו/דין דג'ארין (פדרו פסקל) וגרוגו, שעובדים תחת חוזה פרילאנס עבור הרפובליקה החדשה כציידי ראשים, נשלחים להציל את רוטה (בקולו של ג'רמי אלן וייט מהסדרה "הדוב") בנו של ג'אבה ההאט, כחלק מעסקה מפוקפקת שתסגיר את מיקומו של מבוקש אימפריאלי. אחרי ההצלה, העניינים מסתבכים והשניים מוצאים את עצמם מעורבים בביף עם משפחת פשע ונלחמים מול יצורים מפלצתיים שרק היקום של ג'ורג' לוקאס יכול להמציא. וזהו בערך. זו כל הקשת הסיפורית של "המנדלוריאן וגרוגו", שמתאים יותר להגדרה של שני פרקים וחצי שהולחמו יחדיו, מאשר פיצ'ר עלילתי קוהרנטי.

וזו אחת הבעיות של הסרט הזה - הסיפור כמעט ולא קיים. כלומר, יש אירועים וברור לגמרי מה קורה, למי, כמה, למה ואיך. אבל בתסריט של פילוני ופאברו (שגם מביים בצורה סבירה) אין נקודות שיא ברורות או תחושה של התחלה, אמצע וסוף. וזה פשוט מרגיש ריק, בלי נוכחות או כריזמה שמצדיקה הקרנה על מסך גדול. בהמשך ישיר, הסרט טעון במטען דרמטי חלש עד לא קיים - למעט סצנה אחת לקראת הסוף. ואף אחד לא ביקש את "המנדלוריאן וגרוגו - גרסת לגעת באושר". אבל סרט טוב ואפקטיבי מבוסס על דרמה. קונפליקטים. בשר. ואת אלו, לעומת הסדרה - כמעט אין כאן. ומעבר לזה, בבסיס התמטי, יש כאן תא משפחתי חמוד של אב ובנו. אבל משום שהסרט מצומצם מאוד מבחינה רגשית - נוצר ריחוק, או במילים אחרות: למי אכפת מהם?

על אף הפסקה הקטסטרופלית הזו, "המנדלוריאן וגרוגו" הוא לא סרט גרוע. על מה שחסר לו בצד העלילתי, הרגשי והדרמטי, הוא מפצה עם טונות של ויזואליה מפוצצת, לייזרים, ספינות חלל, אקשן מבדר ומעל לכל מפלצות מטורללות ודמויות מגניבות, והמעריצים השרופים של "מלחמת הכוכבים" יזהו המון איסטר אגז ורפרנסים לדמויות ופרטים שחרוטים עמוק בקאנון. כאן מגיע כל הכבוד לפאברו ופילוני, שנשארו נאמנים לחזון האמנותי של ג'ורג' לוקאס, עם לא מעט יצורים שמורכבים מבובות אנימטרוניות (כולל גרוגו) בסגנון שמזכיר את העבודות של הסטודיו של ג'ים הנסון. כל אלו מוסיפים לסרט חדווה קולנועית-פרקטית-פיזית, שלפעמים נדמה שעברה מהעולם לטובת CGI ברמת פח אשפה.

אחת הטעויות הקשות שנעשו ביקום של מלחמת הכוכבים, בדומה ליקום של מארוול, הוא מיקס מעייף של סדרות וסיעוף עלילות שמערבות דמויות שונות. העניין הזה יצר לא מעט פלונטרים ובעיקר הכריח את הצופים המזדמנים לשבת על עכוזם לבינג' מיותר של סרטוני ריקאפ ביוטיוב, רק כדי להבין מה הולך ובאיזו סדרה. הפעם לא נדרש מהצופים לעשות שיעורי בית, כך שגם מי שמעולם לא צפה אפילו בפרק אחד של הסדרה יוכל ליהנות ממנו כמעט באותה מידה כמו הצופים הוותיקים.

עם הופעה דלוחה של סיגורני וויבר ותפקיד דיבוב קטן של מרטין סקורסזה, "המנדלוריאן וגרוגו" תופס את משבצת ה"סבבה, אפשר לראות" ופחות כאירוע סינמטי שחובה לראות. יש מצב שהסקופ הקולנועי פשוט קצת גדול עליו, והוא היה עובד טוב יותר דווקא בפורמט של ספיישל טלוויזיוני בן שעה וחצי. יש כאן סצנות דינמיות יפות, פסקול אלקטרוני מפתיע של לודוויג גורנסון (שגם הלחין את נעימת הפתיחה של הסדרה) ויצורים מוזרים כמיטב המסורת הלוקאסית. אבל וואלה, שום דבר מאלה לא מצדיק ישיבה בכיסא במשך 132 דקות. זו *לא* הדרך.