אפשר לאהוב או לא לאהוב את הקולנוע שלו, אבל אי אפשר להתווכח עם עובדה אחת: אבי נשר יודע ליצור אירועים קולנועיים. הבמאי, שפרץ לחיינו עם "הלהקה" המיתולוגי, ביסס את מעמדו עם השנים כאחד הבמאים האהובים בישראל - ובעשרים השנים האחרונות הסרטים שלו ממלאים אולמות, בצדק.
השבוע מגיע לאקרנים "תמונת הניצחון", סרטו החדש של נשר, ואם צריך להמר - גם הוא ימלא אולמות, כל עוד האומיקרון יאפשר. במרכז הסרט עומד הקרב על קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, כשאל הכוח המצרי שיוצא לקרב מצטרף מוחמד חסנין הייכל (אמיר ח'ורי), עיתונאי מצרי שמגויס לטובת התעמולה המצרית. המטרה היא לתעד את הלחימה, ולהשיג "תמונת ניצחון" לצבא המצרי. בצד הישראלי מגיעים לקיבוץ חיילי חטיבת גבעתי, שנערכת להגנה על הקיבוץ, שם הם פוגשים את אנשי הקיבוץ - ביניהם מירה בן ארי (ג'וי ריגר), אלחוטנית צעירה, שתהפוך לדמות משמעותית באותו קרב היסטורי.
לראשונה בקולנוע הישראלי, אנחנו מקבלים הצצה גם לנרטיב המצרי של אותה מלחמה. הבחירה של נשר להעמיד את הנרטיב הישראלי מול זה המצרי היא אמיצה, אבל מה שהופך אותה לכל כך מבריקה היא הדרך שבה הוא בוחר לעשות את זה - הניסיון להשגת תמונת ניצחון, תמונה שבמובן מסוים שני הצדדים השיגו, אבל גם לא ממש השיגו.
דמותו של מוחמד מתגלה כאחת הדמויות היותר מעניינות בסרט (הרבה בזכות המשחק המצוין של ח'ורי), כזו שנמצאת כל הזמן בקונפליקט בין המשימה הלאומית להשגת תמונת ניצחון מושלמת - לבין הרצון להביא את הסיפורים האנושיים והרומנטיים, שכעיתונאי וקולנוען מעניינים אותו. דמותו והדרך שבה הוא מתעד את הלוחמים המצריים לא ממש משאירה לצופה ברירה אלא להבין, גם אם לא בהכרח לקבל, את הנרטיב המצרי.
עוד לפני הקרב הגדול, הסרט מראה את החיים בקיבוץ ניצנים וכולל לא מעט סצנות מבדרות מאוד של אנשי הקיבוץ וחיילי גבעתי שמגיעים למקום. הסצנות האלה, שמרפררות במקצת להווי החברותי-רומנטי של "הלהקה", מזכירות לכל מי ששכח שנשר הוא במאי שכנראה מבין את ההווי הישראלי יותר טוב מאחרים.
כמיטב המסורת של נשר, גם "תמונת הניצחון" מציג ארסנל שחקנים מופלא שכולל בין השאר את ג'וי ריגר, אמיר ח'ורי, עלא דקה, אליאנה תדהר, תום אבני, משי קלינשטיין, אלישע בנאי ונטע רוט. כל הקאסט עושה עבודה שנעה בין טובה למצוינת. בגזרת המצטיינים, מלבד ח'ורי, בולטת במיוחד גם ריגר: מי שהפכה לאחת השחקניות הגדולות והאיכותיות שפועלות בישראל, ועושה כאן עבודה מופלאה עם הדמות ההיסטורית. אסרטיבית, נחושה ועקשנית מצד אחד, אבל גם מאוד רגישה, דואגת ואימהית. אם עולם הקולנוע הישראלי היה נטול פוליטיקה, הכתיבה של הדמות (בשילוב הנוכחות, הכריזמה והיכולת לגרום לנו להתאהב בה בכל דמות מחדש) הייתה צריכה לזכות את ריגר בעוד פרס אופיר לשחקנית. אבל זה לא המצב.
"תמונת הניצחון" היא אחת ההפקות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. זה מתבטא בכמות הניצבים, השחזור המשכנע מאוד לקיבוץ ניצנים ובכלל - העיצוב הכללי של התקופה. העבודה הטובה בפן העיצובי מתבטאת בצילום מפעים של עמית יסעור (שגם זכה על עבודתו בפרס אופיר לצילום הטוב ביותר), מה שתורם לתחושה האפית שעוטפת את הסרט.
הסרט מגיע לשיא במערכה האחרונה, שכוללת גם את סצנת הקרב המרכזית שלו - אחת מסצנות המלחמה הטובות שנראו במחוזותינו, לא רק ברמה הוויזואלית (שהיא מדהימה גם בקנה מידה בינלאומי), אלא גם ברמת האימפקט הרגשי האדיר שהיא משאירה על הצופה. "תמונת הניצחון" הוא אכן תמונת ניצחון אדירה, גם של ההפקה שהצליחה לצלם אותו בתקופת הקורונה, וכמובן של הקולנוע הישראלי, אבל יותר מכל הוא ניצחון גדול של נשר: סרטו הראשון אחרי האובדן הטרגי של בנו ארי הוא גם סרטו הטוב ביותר עד היום.