"בלרינה" הוא כל מה שמעריצי "ג'ון וויק" קיוו לו - ויותר מזה

עם ארבעה סרטים, מאות גופות, פריקוול טלוויזיוני כושל וקיאנו ריבס אחד ויחיד - ג'ון וויק הפך כבר מזמן לתופעת תרבות. בזכות סצנות קרב מפעימות, יקום קולנועי עשיר בדמויות, חוקים ומיתולוגיה, והצלחה קופתית מסחררת - היה ברור שהיקום הקולנועי הזה צפוי להתרחב עוד. כעת, מגיע לאקרנים "בלרינה", הספין-אוף החדש שמתרחש ביקום הקולנועי של ג'ון וויק. 

העלילה, שמתרחשת בין אירועי "ג'ון וויק 3" ל-"ג'ון וויק 4", פשוטה מאוד: איב מקארו (אנה דה ארמס), רקדנית בלט לשעבר ורוצחת שכירה מארגון ה"רוסקה רומא", יוצאת למסע נקמה בעקבות רצח אביה בילדותה. בדרך היא תיתקל בלא מעט דמויות מהיקום הקולנועי של "ג'ון וויק" (כולל לאנס רדיק, שזהו תפקידו הקולנועי האחרון), וכמיטב המסורת - מניין הגופות גבוה.

לצד הציפייה, היו גם לא מעט חששות לקראת "בלרינה" - בעיקר בגלל הזיכרון הלא-כל-כך מוצלח מ"הקונטיננטל" - סדרת הפריקוול שהרחיבה את היקום של ג'ון וויק, אבל נכשלה לייצר עניין אמיתי או להצדיק את קיומה. למרבה המזל, התוצאה כאן טובה בהרבה: "בלרינה" פשוט לוקח את כל מה שעבד ב"ג'ון וויק" ומוסיף לו המון אלמנטים מרעננים.

אחד מהם הוא הדמות של איב, שמתגלה כמורכבת יותר מזו של ג'ון וויק וכאנושית הרבה יותר - קודם כל במובן הפיזי. אחת הביקורות (המוצדקות) שהופנו נגד הסרטים הייתה שאלו הפכו למופרכים מדי עם הזמן. כאן, דמותה של דה ארמס פגיעה פיזית - מה שמוסיף הרבה מתח ועניין בסצנות האקשן. לא פחות מכך, מדובר גם בדמות מורכבת יותר מהדמות האייקונית של קיאנו ריבס, וזה מאפשר להתחבר אליה מבחינה רגשית.

אנה דה ארמס מגלמת את איב בהצטיינות. מעבר לכישורי המשחק שלה והנוכחות המרשימה שהפכו אותה לכוכבת ענקית, היא מתגלה גם ככוכבת אקשן מעולה עם סצנות קרב טובות ונוכחות פיזית מרשימה. זה אומנם רק הסרט הראשון, אבל כבר מעכשיו אפשר לומר שאיב של דה ארמס היא אחת מהדמויות הנשיות המרשימות ביותר שהובילו סרטי אקשן.

את הסרט ביים לן וייסמן, שכבר הצליח לייצר סדרת סרטים זכורה במיוחד בהובלת דמות נשית עם "מלחמת האופל". כאן, וייסמן זכה לליווי מצ'אד סטהלסקי - הבמאי של סדרת סרטי "ג׳ון וויק". סטהלסקי לא רק המליץ על וייסמן לתפקיד, אלא גם עבד איתו בצמוד על סצנות האקשן והפעלולים, כדי לשמור על הקשר הסגנוני ליקום המקורי - והתוצאה היא לא פחות ממעולה: מצד אחד, סרט שברור שהוא חלק מהעולם של וויק - הן מבחינת כוריאוגרפיית הקרב והן מבחינה חזותית, אבל גם כזה שעומד לגמרי בפני עצמו.

אחד ההבדלים הבולטים הוא ש"בלרינה" הרבה יותר יצירתי וברוטלי באקשן שלו, אך מציג טון פחות מנוכר ואפילו קומי לרגעים. מה שעוד מרשים במיוחד ב"בלרינה" זה שהוא מאוזן מאוד מתחילתו ועד סופו ברמתו - גם בבימוי של וייסמן וגם בתסריט שכתב שי האטן ("ג׳ון וויק 3" ו"ג׳ון וויק 4"). התוצאה היא ספין-אוף יותר מראוי, כזה שלא רק מרחיב יקום קולנועי אהוב, אלא מוסיף לו משב רעננות נחוץ בדמות אקשן מעולה וגיבורה ראויה - כזו שאנחנו כבר מחכים לראות בסרט ההמשך.