בשביל זה חיכינו עשור? "הגיהנום שבפנים" הוא אכזבה

"דרייב", מותחן הניאו נואר המעולה בכיכובו של ריאן גוסלינג מ-2011, ביסס את מעמדו של הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן כאחד הקולות הבולטים בקולנוע העולמי. שנתיים לאחר מכן הגיע הסרט "רק אלוהים סולח", שהרגיש כמו מעין סיקוול לא רשמי ל"דרייב", והיה כבר פחות טוב. כמו תסמונת האלבום השני - רק בסרטים ולא במוזיקה. הסרט הגדול הבא שלו, "דוגמניות ושדים", הגיע ב-2016 והיה קצת יותר שנוי במחלוקת. אבל מעבר לזה, הוא סימן את סיומה של תקופה אומנותית של סרטים עם אלימות יפהפייה, אבל נטולי אחידות באופן מכעיס.

עשר שנים אחרי, כולל ניתוח לב אחד שהחזיר לו את המוזה ליצור, ניקולס וינדינג רפן חזר לפסטיבל קאן האחרון עם "הגיהנום שבפנים" (Her Private Hell). אבל עם כל השמחה על חזרתו של הבמאי המוכשר, עד כתיבת שורות אלו סרטו החדש, שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, נקטל באופן כמעט ברוטלי בביקורות רבות. ספוילר: גם הביקורת הנ"ל לא ממש מפרגנת.

את הסרט החדש שלו כתב וינדינג רפן מתוך חוויה אישית טראומתית (ניתוח לב) והרצון להיות שם עבור הבנות שלו. וב"הגיהנום שבפנים", מוטיב מערכת היחסים בין בת לאב הוא המוביל בתוך עולם עתידני, מטריד, ערפילי וחשוך. בעולם הזה, סופי תאצ'ר ("חברה מושלמת") מגלמת את אל, שחקנית קולנוע שמגיעה לטוקיו לצורך צילומים ומנסה לחדש את הקשר עם אביה. במהלך השהות שלה מתגלה דמות מסתורית של רוצח בשם איש העור. ככל שהעלילה מתקדמת, גורלה של אל נקשר לגורלו של חייל אמריקאי, טוראי קיי (צ'ארלס מלטון), שמחפש את בתו הנעדרת.

אין ברירה אלא להכתיר את "הגיהנום שבפנים" ככישלון טוטלי ברמה האומנותית. וינדינג רפן מנחיל כאן את אחת האכזבות הגדולות שיוצר אי-פעם הנחיל לצופיו. צריך לשים לרגע בצד את העשייה הטכנית ולדבר על התסריט ועל האופן שבו רפן מגיש את המנה המקולקלת שבישל. מה הוא בעצם רוצה מהצופים? מה הפשט של הסרט החדש שלו, ומה הסאבטקסט שהוא רוצה למסור? לא יהיה מופרך לגלות שהוא בעצמו לא יודע.

רפן מוכר כאחד שיודע לייצר קולנוע אחר, מסוגנן ומוזר. אבל הפעם, כמעט כמו ב"רק אלוהים סולח" האיטי להחריד, רפן הלך מיליון צעדים רחוק מדי. הוא נותן לסגנון האדיש והמפוהק להשתלט על הסרט שלו, מציף אותו בערפל סמיך ובחשכה מטרידה ומעיקה, ומפיל אותו לתוך תהומות השעמום. וכך, "הגיהנום שבפנים" מאבד את עצמו לדעת תוך כדי תנועה, ומגיע בעצמו, ללא ליווי, לגיהנום הפרטי שלו, בדרך להפוך לפלופ מפואר.

סופי תאצ'ר, שחקנית לא רעה עם קריירה בעלייה, מנסה לעשות הרבה עם המעט שניתן לה. אל היא דמות כל כך לא מפותחת, שלא ברור איך תאצ'ר הצליחה לפענח את הכוונות שלה. רפן ניסה לכתוב כאן אישה שמשוועת לדמות אב נוכחת בחיים שלה. אבל הכתיבה הדלה והדיאלוגים החלשים מביאים למסך דמות שטוחה ברמות קשות, שלא מצליחה לייצר אמפתיה מינימלית במצב רגשי מורכב כל כך. לצדה מופיע צ'ארלס מלטון, שגם הקריירה שלו מתפתחת יפה. גם כאן מדובר בדמות בנאלית, שרוב תפקידה הוא לספק את הסצנות האלימות והמסוגננות שרפן כל כך אוהב לשלב ביצירות שלו. ואם כבר אלימות, הפעם רפן קצת (קצת) יותר מאופק לעומת סרטים אחרים שלו.

ברמה הטכנית, הסרט החדש של רפן לא עומד בסטנדרטים של "דרייב", כמובן, אבל בכל זאת מלמד על דברים שהבמאי הדני עדיין לא שכח. "הגיהנום שבפנים" הוא סרט יפה למראה. יש בו שוטים שנראים כמו תמונה מרהיבה, ואורות ניאון שמרצדים על המסך ומשחקים עם העין בצורה נפלאה. אממה, למה החצי השני של הסרט מתרחש רובו ככולו בחשכה והמוזיקה מוגזמת? סתם מעצבן.

את "הגיהנום שבפנים" אפשר לסכם במשפט אחד: איפה זה ואיפה "דרייב". בין שני הסרטים הללו יש הפרש של 15 שנה, אבל גם תהום ענקית ועמוקה. הסרט מ-2011 היה מופת של קולנוע, עם כתיבה מצוינת, דמויות מעולות ופסקול איקוני. הסרט החדש של רפן הוא פשוט שאריות של מה שנשאר מהכישרון של הבמאי הדני, שגם השאיל לטובת הסרט החדש נעימה מהפסקול של "דרייב", כאילו להזכיר לצופים שזה הוא ולא אחר. ועכשיו חובה לשאול: בחיאת ניקולס, בשביל זה חיכינו עשר שנים?