מכירים את הביטוי "סוחט דמעות"? אם נאמר על סרט שהוא סוחט דמעות, נתכוון שהוא מרגש עד דמעות - המעלה הכי חשובה של מלודרמה טובה. מלודרמות סוחטות דמעות הוא אחד הז'אנרים האהובים על החתום מעלה, ואין בשבילי הנאה גדולה מלשבת באולם החשוך ולייבב במשך שעה וחצי. הסטנדרטים שלי, כמו רוב חובבי הטלנובלות, אינם גבוהים מדי, תביאו לי אמא שמקריבה הכל בשביל בתה, או אב שמציע לבנו חיבוק חם אחרי שהעלילה חבטה בו ללא רחם, ושער הדמעות ייפתח לרווחה. אבל גם בשביל בכיין כמוני, פעם בכמה זמן מגיעה יצירה שמעניקה משמעות חדשה למושג "סוחט דמעות", בדגש על סוחט. לא דרמה מרגשת אלא סחיטה פשוטה, נצלנות בוטה שמנסה לגנוב לנו את הדמעות במקום להרוויח אותן. "החיים האלה", סרטו החדש של יוצר הסדרה "החיים עצמם", הוא בדיוק סרט כזה, סחטנות רגשית צינית ונטולת אנושיות.
בנוף הטלוויזיוני התזזיתי של ימינו, "החיים עצמם" ניצבת כאי של יציבות דרמטית. סדרה אישית ואנושית בניחוח של פעם, אבל ברמת העשייה של 2018. דן פוגלמן, יוצר "החיים עצמם" ו"החיים האלה" (שנקרא באנגלית, בצירוף מקרים מדהים, 'החיים עצמם'), הוא יוצר מיומן ומלא מודעות עצמית. כשרון סיפור הסיפורים שלו הופגן בשלל העלילות המצטלבות בסדרת הטלוויזיה, כולן מוכרות אבל ייחודיות, מרגשות עד בכי אבל שומרות על קריצה קטנה, מגישות את המלודרמה הקלאסית באריזה מודרנית. אבל אותה נוסחה שעבדה כל כך טוב בטלוויזיה, כשלה לחלוטין כשפוגלמן ניסה לדחוס את כל העלילות, הרגשות וההגיגים לשעתיים של סרט. הסרט עובר בין חמישה סיפורים מצטלבים, ובכל אחד מהם מנסה להגיע לשיא דרמטי קיצוני מבלי להקדיש זמן ומאמץ לבנות את הדרמה.
הסרט עובר בין שלוש דורות בשלוש משפחות שנפגשות ומתאחדות ברגעים שונים. הוא מציג לנו שלושה סיפורי אהבה מרכזיים, כל אחד מהם מתפתח בכיוון אחר, אבל כולם גדולים מהחיים. "החיים האלה" נפתח בגבר שמתאבל על אובדן אהבת חייו. הוא ידע שיתחתן איתה עוד לפני הדייט הראשון, ואהב אותה בעוצמה ששמורה רק למלודרמות רגשניות. לא נסגיר את המשך הסיפור, אבל במעבר חד אנחנו עוברים להשתלשלות קטנה עם בתם של בני הזוג, ומשם אל דמות של חקלאי ספרדי רך לבב, שקוטף כל זית וזית בידו העדינה. כן, אני לא צוחק, הקלישאה הרומנטית על האיכר אציל הנפש מוגשת לנו בצורתה הבוטה והמביכה ביותר. כשאותו חקלאי נשאל מדוע הוא קוטף את הזיתים ביד ולא במגרפה כמו שאר החקלאים, הוא מסביר בפשטות (שהרי איש פשוט הוא), "זאת הדרך הנכונה".
לרשימת החטאים של הסרט אפשר להוסיף גם הצטלבויות גורל מופרכות וצפויות במידה מסמרת שיער, הגיגים פסאודו-פילוסופים מייגעים ומביכים, ולחיצה נטולת רסן על רפרנסים תרבותיים חבוטים. הסרט מתייחס איזה עשרים פעם ל"ספרות זולה", הדמויות מתייחסות לסרט, מתחפשות לדמויות ומצטטות שורות אהובות, כשגם הסרט עצמו מתייחס לקלאסיקה של טרנטינו בצורות שונות ומשונות (סמואל ל. ג'קסון בקריינות קצרה). דבר דומה קורה עם שיריו של בוב דילן, שחוזרים בפסקול, בדיאלוגים, בציטוטים חוזרים ונשנים ובשיחות על יצירתו המאוחרת של הזמר. אפילו טריק סיפורי פשוט כמו 'מספר לא מהימן', עובר פה עיבוד יתר שמגיע מהעלילה לפיהן של הדמויות, כשאחת מהן כותבת עבודה אקדמית על כך שהחיים עצמם הם מספר לא מהימן (מה זה אומר בכלל?). כן, החיים עצמם הם מספר לא מהימן, וזאת תובנה כל כך חשובה שהיא נתנה לסרט את שמו "Life Itself".
הייתי יכול להתעכב על המשחק (המשובח ברובו), או על הרגעים המעטים בהם הדרמה באמת עובדת, אבל לא נראה שליצירה כל כך נצלנית מגיע החסד הזה. אין חיים אמיתיים ב"חיים האלה", רק קלישאות מהלכות שגנבו מפה כמה שורות דיאלוג, ומשם איזו חתיכת עלילה. זה לא סרט על אהבה או אובדן, למרות שהסרט עוסק בנושאים האלו באובססיביות. כל דמות מתאהבת במבט ראשון, זאת הדרך היחידה להתאהב ב"החיים האלה", וכל דמות גם מתה בטרם עת ובצורה פתאומית. בשביל מלודרמה רגישה, הסרט מספק יותר מוות מסרט ממוצע "המסור" – דמויות נדרסות, מתרסקות בתאונות דרכים, מתאבדות ומתות מסרטן. אף אחד לא יוצא בשלום מהעולם של "החיים האלה".
לפחות כולם מתאהבים מעל לראש, תגידו בוודאי. תמיד נחמד לראות סיפורי אהבה, גם אם הם טבולים בקצת קיטש. אבל האהבה של "החיים האלה" לא קשורה בשום מידה לאהבה אמיתית. אין בה יחסים, אין בה רגש, אין בה פגיעות ותלות ובדידות קיומית שמסתתרת מאחורי כל חיבוק. במילים אחרות, מי שכתב את האהבה של "החיים האלה", לא פגש אהבה אמיתית בחייו. לא מדובר גם בעקיצות המלבבות שאנחנו מכירים מקומדיות רומנטיות, לא, אפילו את המשחק הכיפי של תחילת קשר אנחנו לא מקבלים, רק את הנאומים הדביקים שמגיעים בסוף קומדיה רומנטית זולה, והם מגיעים בזה אחר זה, בספרדית ואנגלית, בדור הקודם ובדור הבא, בהצטלבויות המופלאות של הגורל. סיפור חוצה דורות, יבשות, טרגדיות ואהבות נצחיות, וכל מה שאנחנו מקבלים זה קלישאה אחר קלישאה, סחיטה רגשית ארוכה ומייגעת. גם למי שמכור למלודרמות דביקות, גם למי שרק מחכה שיסחטו לו את הדמעות, גם למי שנשבע בשם "החיים עצמם", אין מה לחפש בסרט הנצלני והזול הזה. אם אלה החיים, אני מעדיף למות.