"הצילו" מקיים הרבה יותר ממה שהוא מבטיח

סם ריימי מעולם לא היה פוני של טריק אחד. מצד אחד טרילוגיית סרטי "מוות אכזרי", שחוץ מלהכיר לעולם את אש ויליאמס, היו מופע אדיר של אימה קומית גרוטסקית; מצד שני, סרטי גיבורי על כמו "דארקמן" הפולחני, טרילוגיית "ספיידרמן" ו-"ד"ר סטריינג' בממדי הטירוף" - שהיו שיר הלל פרטי של ריימי למדיום הקומיקס האהוב עליו. ובתוך כל תהליך ההתפתחות האומנותית הזו, ריימי יצר ז'אנר פרטי משלו: אימה משולבת עם קומדיית סלפסטיק, שכוללת זוויות צילום קיצוניות ושימוש מבוקר וחכם בג'אמפ סקרז וגור.

ארבע שנים אחרי שהדביק את מארוול והד"ר המוזר בטירוף הקאמפי שלו, ריימי חוזר עם "הצילו", הסרט החדש שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל. כבר בפסקה שפותחת את הביקורת הנ"ל אפשר לומר שמדובר בסרט שמקיים הרבה יותר ממה שהוא מבטיח (וזו לא טעות בניסוח).

בעלילת "הצילו" אנחנו פוגשים את לינדה לידל (רייצ’ל מקאדמס במראה כעור ולא אטרקטיבי), חנונית של מספרים, מנתחת נתונים בחברת ייעוץ, וחובבת כריכי טונה וצפייה אובססיבית ב"הישרדות", תוכנית הריאליטי המפורסמת שבה היא גם חולמת להשתתף. לאחר מותו של נשיא החברה, בנו פרסטון (דילן או'בריאן), דוש יהיר וטיפוס דוחה במיוחד, יורש את מקומו. למרות שהובטח ללינדה קידום לתפקיד סגנית נשיא והעלאה בשכר, הוא מעדיף לקדם מישהו אחר וחסר יכולות.

עם טיפה אחרונה של רחמים, הוא לוקח אותה איתו לתאילנד כדי לסגור עסקה חשובה ולהוכיח את עצמה כראויה לתפקיד. אבל אז המטוס מתרסק, שאר חברי הצוות נהרגים, ורק לינדה ופרסטון נסחפים לאי בודד. בשבילה זו הגשמת חלום והיא משתמשת בכל היכולות ההישרדותיות שלמדה כדי להקים מחנה, ללקט אוכל ולטפל בפרסטון הפצוע. אבל מה שנראה בהתחלה כמותחן הישרדותי-פסיכולוגי, הופך לרכבת הרים מפתיעה של התרחשויות וניפוץ בלתי פוסק של ציפיות.

כמו לכל פיצ'ר שנהנה ממסע יח"צ ופרסום, גם לסרט הנ"ל יש טריילר. אבל כל קשר בינו לבין "הצילו" הוא מקרי בהחלט. הסיבה: מדובר בסרט מתוחכם לאללה, שרוקד על כמה חתונות בבת אחת ומצליח, למרות התהפוכות הרבות שיש בו, להישאר מאוזן ולא מתיש. בגדול, יש כאן אכבר חתול בשק, אבל הכי כיפי שאפשר לבקש. 50% מהקרדיט לתחכום הזה הולכים דיירקט אל מארק סוויפט ודמיאן שאנון. צמד תסריטאים שגוף העבודה שלהם אולי לא מרשים במיוחד, חוץ מסרט אחד: "פרדי נגד ג'ייסון" - בקלות אחד מסרטי האימה הטראשיים הטובים ביותר של תחילת שנות האלפיים. ב"הצילו" השניים משכללים את היכולות שלהם באופן כמעט אבסולוטי, וכותבים כאן עלילה מוטרפת, שמטרילה את הצופה בלי בושה ובלי יומרות - אבל עם ארגזים של מודעות עצמית.

עם כל הכבוד, חבילת הכיף הזו לא הייתה יכולה להיות מצוינת אלמלא סם ריימי. הבמאי הגאון יוצק לכאן את כל האלמנטים האמנותיים שמאפיינים אותו, באופן שמוכיח שוב למה הוא אהוב בקרב סינפילים חובבי אימה קאמפית. "הצילו" עונה בדיוק על כל הציפיות שיש מסאם ריימי, כסרט שנתפר למידותיו כמו חליפת הוט קוטור. וכל מאפייני ז'אנר "הריימי" כאן: הקלוז אפים, הקריפיות, הגרוטסקה, ההבהלות ובעיקר אלימות משולחת רסן ומלאת גור, שמגיעה לשיאה במערכה האחרונה - שכל כולה הוא מופע הקסמים של הבמאי פלוס מחווה ענקית לסרטי "מוות אכזרי".

בלב הלונה פארק המשוגע הזה יש את רייצ'ל מקאדמס ודילן או'בריאן. יש ביניהם כימיה דפוקה, מוזרה אבל משובחת, שנותנת בוסט לטירוף הכללי שאוחז בסרט. השניים מציגים בכישרון פערי מעמדות, יחסי עובד - מעסיק, אישיות בעייתית ותפיסות שונות. ברמה תמטית-פסיכולוגית, הסרט הזה מגשים סוג של פנטזיה מודחקת ומעוותת: לקחת שליטה ולנקום בבוס מתעמר. ולינדה, כגיבורה ראשית שמדחיקה ומממשת רצונות בדרכים דפוקות, היא דמות בעייתית כדי להזדהות איתה. אבל זה עוד אלמנט גאוני שריימי משתעשע איתו בעורמה, יחד עם הביצוע המעולה של מקאדמס, שמקבלת קונטרה מאו'בריאן.

יש במאים ויש את סם ריימי - במאי שהוא ז'אנר מגניב בפני עצמו. ב"הצילו" הוא מוכיח באופן מובהק למי שפקפק בו שהוא לחלוטין לא איבד את הטאצ'. יחד עם התסריט החכם, ריימי בונה כאן סצנות בציפיות גבוהות, מייצר תחושה שהכל ברור - וברגע האחרון הוא שולף אצבע משולשת ועושה בדיוק את ההיפך. זה מציב את "הצילו" בשלל קטגוריות: מותחן הישרדות, קומדיה ואימה פסיכולוגית. אבל הוא לגמרי קורס מזורז עם מוסר השכל חד מאוד: אין גאולה לדושבאגים.