"איש הלחישות" לוחש את מה ש"שתיקת הכבשים" צרח

אם היה יוצא לבתי קולנוע, ולא מגיח בסוף השבוע האחרון לנטפליקס, "איש הלחישות" (The Whisper Man) היה יכול להיחשב לאחד הסרטים היותר מדוברים של הקיץ. יש לו כמעט את כל מה שצריך - שחקן עכשווי מוערך (אדם סקוט מ"ניתוק") לצד אגדת קולנוע שעוד מספק את הסחורה (רוברט דה נירו), עלילה מסתורית ומורכבת שמבוססת על רב-מכר (בעל אותו השם), והכי חשוב: דמות רוצח מסתורית ומטילת אימים. ניכר שהיוצרים התאמצו ליצור דרמת מתח איכותית, והתחושה העיקרית היא שהם עשו הכל לפי הספר. אבל יש מצב שהם עשו את זה כל כך בזהירות, שהם שכחו שבשביל לעשות סרט טוב צריך גם לצרוח, ולא רק ללחוש.

"איש הלחישות" הוא מותחן אפל, מהסוג שלא צריך יותר מדי כדי ליצור אימה ריאליסטית - ז'אנר הרוצח הסדרתי של ילדים. העלילה עוקבת אחר פרוור אמריקאי שבו ילדים נחטפים בזה אחר זה, והחשדות נערמים לכדי תמונה ברורה: הרציחות נעשות בדיוק באותו האופן שבו נחטפו ונרצחו מספר ילדים לפני 30 שנה, על ידי רוצח שזכה אז לכינוי "איש הלחישות". אותו רוצח, שמרצה מאסר עולם, היה נוהג לחטוף את קורבנותיו ולשלוח קלטות מטרידות בלחישות להוריהם כדי לגרום להם לתחושות אשמה.

הבלשית אובדת העצות אמנדה בק (מישל מונאהן) מחליטה לפנות אל פיטר וויליס (דה נירו) - השוטר שפתר בזמנו את התעלומה. החקירה אומנם היוותה את שיא הקריירה שלו, אך היא גם פירקה את חייו האישיים. במקביל, האלמן הטרי טום קנדי (סקוט) עובר לגור בעיירה יחד עם בנו בן ה-10 ג'ייק, כדי להעניק לו התחלה חדשה אחרי מות האם. ולאחר ש(תיראו מופתעים) הקורבן הבא שנחטף הוא ג'ייק, טום אכול האשמה נאלץ לבקש את עזרת אביו שנטש אותו בילדותו: אותו פיטר וויליס.

"איש הלחישות" הוא מסוג הסרטים שאתה רוצה לאהוב, אבל נאלץ להודות שהם לא ממש מצליחים לחדש לך כלום. לא שמדובר בסרט רע, והבמאי ג'יימס אשקרופט באמת עוקב יפה אחרי חוקי הז'אנר - העלילה מתקדמת בקצב נכון, הדרמה ישירה ולא יומרנית מדי, ותצוגת המשחק משכנעת. אפשר להגיד על דה נירו שגם כאן הוא עושה את המינימום כדי לחלץ מעצמו איזשהו רגש, אבל זה דווקא אחד מהמקרים שבהם זה עובד לטובתו, כי חוסר האמפתיה והריחוק שלו מעצימים את הדרמה המשפחתית. וכשעם הזמן מתגלה הקשר בין "איש הלחישות" לנטישת הבן, מותחן המשטרה מנסה להתבסס גם בעולמות המותחן הפסיכולוגי. הבעיה היא שהוא רק מנסה, והעניין מטופל בצורה שטחית ובאופן מאכזב.

מעבר לכך, אי אפשר לצפות ב"איש הלחישות" בלי להיזרק ל"שתיקת הכבשים" המיתולוגי. שם חניבעל לקטר הכלוא הצליח לטלטל פסיכולוגית את הבלשית ואת הצופים בעת ובעונה אחת - למרות זמן מסך של דקות בודדות בלבד. זה קרה בגלל שהדמות שלו הייתה מדויקת להחריד, בעוד ש"איש הלחישות" הוא לא מפלצת ברמה הזאת. הוא אומנם מהווה סגירת מעגל עבור וויליס, אבל לא מצליח להעשיר את עולמו של הצופה ברובד הלא צפוי של אימה פסיכולוגית אמיתית. ממד השוֹק המצופה, שאמור להעביר את הדמויות שיעור על חייהן, פשוט לא קורה.

אומנם "איש הלחישות" נשאר במחוזות רדודים, וכל אחד יכול לנחש איך הוא ייגמר - אבל ההימנעות מרדיפה אחר פסגות גבוהות של טוויסטים פסיכו-תמטיים עוזרת לו לשמור על ריאליזם דרמטי. בנוסף, היא גם מאפשרת רגע אחד בסיום הסרט, שבזכות ההמתנה באמת מצליח להפתיע. אלה שעתיים שעוברות חלק בגרון, ומספקות את מידת ההנאה המצופה. רק חבל שהיוצרים לא הסתכנו מספיק, ולכן הסרט ייזכר בעיקר כלחישה ולא כבשורה.