"אורנה ואלה" בטוח שאין מציאות מחוץ לתל אביב

כשאורנה ואלה סגרו את הביסטרו המשותף שלהן בשינקין, למרות שההמלצה הכלכלית הייתה לא לגעת בו, הן לא ידעו כמה משברים ייחסכו להן: מגפה שתשתק ענף שלם, ואז עוד סגר, ועוד אחד, ומלחמה שתשתק אותו בתורה, ואז עוד אחת. 26 שנה פעלה "אורנה ואלה" שלהן, מסעדת ביסטרו שהציעה "אוכל של סבתא" כהגדרתן, אבל כזו שהכל בה הוכן במקום. שותפות נשית-קולינרית מהסוג שהצמיח כמה שנים לפניהן גם את רביבה וסיליה, ושעומדת במוקד סרט הדוקו החדש הנושא את שם המסעדה.

"אורנה ואלה" של HOT8, שהגיע למסך הקטן אחרי סיבוב קולנועי צנוע, בוים על ידי תומר הימן ("מיסטר גאגא") - מבכירי הדוקומנטריסטים בישראל ומי שבעצמו עבד במסעדה בשנים הראשונות שלה. הימן מלווה את אורנה אגמון ואלה שיין בימים האחרונים למפעל חייהן, שאפשר לראות בהחלטה לסגור אותו קריאת תיגר על הקפיטליזם מצד שתיהן. וב"אורנה ואלה" אין ולו טיפה אחת מהלחץ של "הדוב" ויצירות קולינריות אחרות: הן כבר ברוגע של הסוף, שנדמה שתמיד היה חלק מהן. הודות לאותו רוגע, "אורנה ואלה" מפנה זמן לנדידת המחשבות. למשל על כל האורנה ואלה של הערים האחרות שלא מקבלות סרט כזה.

הרי "אורנה ואלה" הוא סרט של תל אביב על תל אביב - ואת המודל מעורר ההשראה שלהן אפשר למצוא ברחבי הפריפריה הישראלית, פשוט לא ברחוב שבו נמצאים כל עיתונאי המדינה ובלי איזה תומר הימן זמין שיעשה עליהן סרט. כי בסוף, לא הייתה פה היסטוריה: האוכל נגיש, הוותק מרשים אך לא יוצא דופן, ואורנה ואלה עצמן כנראה יהיו הראשונות להצטנע ולהודות בזה. אותה רגילוּת היא מה שהפך את הביסטרו למוסד עירוני, והיא גם מה שהופך את הסרט לקצת חסר טעם. אין זכר למהלכים הפחות מוצלחים של השתיים (פלאפל בצבעים, סניף בהרצליה), אין איזושהי אוניברסליות שזוכה לבוא לידי ביטוי על המסך, אין אפילו רבע מאמץ להסביר למי שמגיע מחוץ לבועה מה פשר החשיבות התרבותית של המוסד. בתל אביביות אופיינית, "אורנה ואלה" יוצא מנקודת הנחה שאין מציאות שבה כל מנויי HOT לא מכירים אותן. וזה מה שהופך אותו לדוקו טוב אך לא מצוין, ולחתיכת פריבילגיה.