הקנקן של "טרון: ארס" לא קשור למה שיש בתוכו

בצפייה חוזרת, "טרון" עם ג'ף ברידג'ס נראה יותר כמו שומר מסך של ווינדוס 98' מאשר סרט קולנוע. אבל הסרט שעלה לאקרנים ב-1982 ונכשל כלכלית הפך עם השנים ליקיר הגיקים וחובבי המד"ב - זה קרה בזכות החזון הוויזואלי המרהיב שלו (ביחס לתקופה), והעובדה שהוא אחד הסרטים הראשונים שעשו שימוש נרחב באפקטים דיגיטליים (CGI). אז אולי "טרון" לא עמד בסטנדרטים הגבוהים של דיסני, אבל הוא אחת מאבני היסוד שעליהן בנה סטיבן ספילברג את הדינוזאורים ב"פארק היורה", ואלו שבזכותן פיקסאר יצרה את "צעצוע של סיפור".

סרט ההמשך "טרון: המורשת" (2010) הרחיב את היקום הדיגיטלי של הגריד וגם הציג חזון ויזואלי מתקדם יותר, כולל פסקול מופתי. עכשיו מגיע תורו של "טרון: ארס" - שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל - להרחיב עוד יותר את גבולות היקום הזה מעבר לגריד.

בעלילת "טרון: ארס" (Tron: Ares) אנחנו פוגשים את ארס (ג'ארד לטו), תוכנת בינה מלאכותית שנוצרה על ידי ג'וליאן דילינג'ר (אוון פיטרס), מנכ"ל תאגיד "דילינג'ר", במטרה למכור לצבא האמריקאי חיילי-על בדמותו של ארס. אלא שישויות דיגיטליות יכולות להתקיים בעולם האמיתי בטווח הזמן השרירותי והלא מוסבר של 29 דקות בלבד, אחרת הן מתפיידות. במקביל, איב קים (גרטה לי), מנכ"לית חברת "אנקום" המתחרה, מגלה את "קוד הקביעות" - אלגוריתם שיכול לקבע יצירים דיגיטליים במציאות ולהאריך את חייהם מחוץ לגריד. כך מתחילה מלחמת סייבר בין שני התאגידים, כשבתווך ארס מפתח תודעה עצמית גבוהה, רגשות, ופטיש לשנות ה-80 ולהקת דפש מוד.

"טרון: ארס" הוא לא סרט רע בכלל, אבל הצפייה בו מעלה תהייה: למה בעצם? כי עם כל הכבוד לחלוציות, "טרון" כמותג הוא לא ביג דיל (קולנועי לפחות), ואף אחד לא חיכה בכיליון עיניים לסרט שלישי בסדרה. האצבע המאשימה מופנית קודם כל לכיוונו של ג'סי וויגטו דל הניסיון, שכתב את התסריט עם כל החשודים המיידיים: דמויות לא מפותחות, סיפור שמבוסס על ערימות של קלישאות במתכונת "מלחמות תאגידים" ועלילה צפויה. במשך 120 דקות, אף דמות ב"טרון: ארס" לא מקבלת סצנה שנמשכת יותר מחמש דקות, מה שהופך אותו לחסר עומק, מורכבות או דיון מהותי על בינה מלאכותית והכוח ההרסני שהיא עלולה להביא איתה. תכלס, "טרון: ארס" שווה ערך למשחק וידאו שהמשחקיות שלו מהנה יותר, לעומת הסצנות הסינמטיות המשעממות שלו.

כדי ליהנות, מומלץ להתעלם מהניסיונות הדלילים של "טרון: ארס" להציג דיאלוגים חכמים או תמות פילוסופית ורצינית כלשהי - כי הדברים המנצחים בו הם האפקטים והפסקול. משנת 1982 ועד היום, המותג עבר מתיחת פנים מטורפת, כשגם הפעם הסטנדרט הוויזואלי נשמר. "טרון: ארס" מציף את המסך בגווני אדום ניאוני בוהק, עם קרבות מהנים על הקרקע ובאוויר, כולל האופנועים המפורסמים וקריצות גרפיות מלהיבות ונוסטלגיות לסרט המקורי. גם מבחינה מוזיקלית, אף דולר לא נחסך כאן. ב"טרון: המורשת", הצמד הצרפתי דאפט פאנק הגיש פסקול מופתי שעטף את כל הוויזואליה בסאונד שפגע בול בפוני של ג'ף ברידג'ס. הפעם להקת Nine Inch Nails האמריקאית לוקחת את מושכות הקונסולה ואחראית לדרייב האלקטרוני שעוטף את החזות של "ארס" בסאונד מדהים שלא מבייש את הפירמה. אז עלילתית-ווייז "טרון: ארס" לא מספק את הסחורה, אבל על הטכניקה הוא מסמן וי בכל קטגוריה אפשרית.

וכאמור, הטכניקה המעולה לא מרימה את סיפור הפינוקיו הזה לגבהים. גם לא המאמצים של ג'ארד לטו המושמץ שעוד מתאושש מקטסטרופת "מורביוס", ולא הופעה קצרצרה וחביבה של ברידג'ס. מאחורי המצלמה עמד הבמאי יואכים רונינג, שביים המשכונים כמו "שודדי הקאריביים: זרמים זרים" ו"מליפיסנט: אדונית הרשע". ובכן, אלו לא בדיוק סרטי ההמשך המוצלחים ביותר שידע הקולנוע מימיו. וכמו בשני אלו, גם ב"ארס" הבימוי החלש של רונניג מורגש.

וואלה, כדאי לראות את "טרון: ארס" על המסך הגדול רק כדי להעריך את ההישגים הטכניים היפים שלו, שם הוא נמצא לגמרי בשיאו. הרהורי הבאסה מתחילים לצוץ כשכל הבעיות התסריטאיות שלו צפות מעל פני השטח. בסופו של דבר יש כאן דוגמה מצערת של חוסר התאמה משווע בין הקנקן לבין מה שיש בתוכו. מבחוץ, מדובר בסרט מרהיב חזותית ונעים לאוזן. אבל כשמציצים לבפנוכו, מגלים שהתוכן שם לא משהו בכלל.