שכונת פלורנטין שבה צולמה הסדרה המיתולוגית משנות ה-90 עדיין מלוכלכת, מבולגנת ורוויית וויד במגירה ואופניים שנגנבים מתחת לבית. אבל איתן פוקס, שיצר את הסדרה, חזר אליה שלושה עשורים אחר כך כדי לספר סיפור אחר לגמרי מזה שסיפר אז, הפעם בסרט "סאבלט", שבמרכזו קשר המתפתח בין סטודנט תל אביבי צעיר ועיתונאי יהודי-אמריקאי מאפיר.
תומר (ניב ניסים) הוא סטודנט לקולנוע שגר בדירה שכורה בפלורנטין ומנסה לשרוד את החיים היקרים בתל אביב. כדי להרוויח כמה שקלים הוא מסבלט את הדירה שלו למייקל גרין (ג'ון בנג'מין היקי, "האישה הטובה", "בטיפול"), כתב תיירות של ה"ניו יורק טיימס" בן 55 שבחר בדירה הפלורנטינית לאחר ששמע שהוכתרה על ידי מגזין בריטי ל"אחת השכונות הסקסיות בעולם". מייקל, שמבין שלתומר אין באמת מקום אחר לישון בו, מציע לו להישאר בדירה – אם יסכים להיות המדריך שלו.
כמו שאפשר לנחש, פער הדורות והתרבויות בין מייקל לתומר מניע את העלילה מיד. כשמייקל משתף את תומר ברשימת ה"מאסט סי" של תל אביב – נווה צדק, שרונה, חוף הים והמוזיאון - תומר לועג לו על הרשימה המיושנת והשמרנית ומחליט להראות לו את השכונות המלוכלכות שהוא תופס כתל אביב האמיתית. מרגע זה והלאה תומר ומייקל מוצאים את עצמם בשני צדי המתרס לגבי כל דבר כמעט: דייטינג, מונוגמיה, אהבה, מריחואנה ו-MDMA, וגם בעניין אחת השאלות שמעסיקות הרבה מבני הקהילה הגאה – הורות. האם בשלושים השנים האחרונות הנורמות החברתיות באמת השתנו כך שזה ייחשב לגיטימי, אפשרי או רצוי שהומואים ולסביות יביאו ילדים לעולם?
במהלך סיור בתערוכה על הכיבוש במוזיאון תל אביב, מייקל מגלה שבן זוגו מקדם מאחורי גבו את פרויקט הפונדקאות המשפחתי, ושנמצאה להם פונדקאית. על רקע משבר האמון והמתיחות עם בן הזוג וגם המחשבות על הזדקנות והורות, מייקל צולל יחד עם תומר יותר ויותר אל תוך חיי הגייז בתל אביב – צעירים, נטולי עכבות, רוויי סמים. הוא מרגיש שאין בהם מקום לגבר לבן מזדקן, שהוא כבר לא ירגיש שייכות.
הניגודים בין החיים של השניים משובצים לאורך כל העלילה של "סאבלט" (שאחד המפיקים שלו הוא גל אוחובסקי, הנמנה על כותבי mako). הניגוד בין המזרח התיכון והסכסוך עם הפלסטינים לבין זה "שישראל רוצה שיתייחסו אליה כאילו אנחנו במערב", כפי שתיאר זאת תומר, נמצא שם גם הוא. בסופו של דבר זה סרט עם ניואנסים יפים שמצליח להישאר קליל גם כשהוא שואל שאלות עם משמעות. אם הוא לא מצליח לרגש עד הסוף, זה כי הקשר שנוצר בין הדמויות הראשיות נותר מעט נטול רגשות. למרות המשחק המצוין של ניסים והיקי, ייתכן שהבחירה להכניס את העלילה כולה לתבנית דחוסה של חמישה ימים לא השאירה לדמויות הרבה מקום להתפתח. יש אתגר גדול בלגרום לצופים להאמין שקשר אמיץ ויוצא דופן בין צעיר שגדל בקיבוץ בלי אבא, ויהודי גלותי מניו יורק שיכול להיות בגיל של אבא שלו, יכול להיווצר בין לילה.
בעיני חלק מהישראלים, ובעיקר הלהט"בים שביניהם, חלק מהייצוגים יראו כמו קלישאות על הומואים, תל אביבים וישראלים שאוהבים את ברלין, שונאים ערבים וזרים, ואוכלים רק חומוס. אפשר להעריך שלצופים בחו"ל ולסטרייטים זה פחות בולט, והם באמת מרגישים שקיבלו הצצה ל"אחת השכונות הסקסיות בעולם".