נטפליקס צריכה יותר סרטים כמו "אהבה אפשרית"

בעידן שבו אפילו ריל בן דקה וחצי מביא לאובדן הסבלנות, קשה לשכנע אנשים לצפות בסרט שאורכו שעתיים ו-44 דקות; על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט קוריאני, וביתר שאת כשמדובר בסרט שעוסק בנושאים כבדים למדי - כמו נישואים מקרטעים, טראומה לא מעובדת ופערי מעמדות. למרות כל זאת, אין ברירה אלא להמליץ בחום על "אהבה אפשרית" (Possible Love), שהגיע בסוף השבוע האחרון לנטפליקס.

"אהבה אפשרית" הוא סרטו של הבמאי המוערך לי צ'אנג-דונג ("בערה", "סוכריית מנטה"), והוא הגיע לענקית הסטרימינג אחרי סיבוב מרשים בכמה מפסטיבלי הסרטים הנחשבים בעולם - החל מפסטיבל ונציה ועד לפסטיבל טורונטו. למעשה, הוא גם הנציג הרשמי של קוריאה הדרומית לטקס פרסי האוסקר ה-99.

הסרט עוקב אחר מי-אוק (ג'יון דו-יון) ובעלה הו-סוק (סול קיונג-גו), בני זוג בשנות ה-40 לחייהם והורים לילד בן עשר. השניים מתקשים להחזיק את הראש מעל המים לאחר שהו-סוק איבד את משרתו במפעל, בעקבות פיטורים המוניים בחברת התעשייה שבה עבד; פיטורים שהובילו לשביתת עובדים ממושכת וכן למחאה שדוכאה באלימות על ידי המשטרה. בהקשר הזה, חשוב לציין שהסרט נכתב בהשראת אירוע אמיתי שהתרחש בשנת 2009, כאשר גל פיטורים בחברת הרכב הדרום-קוריאנית סאנג-יונג הוביל לשביתת עובדים ולדיכוי אלים של המחאה.

ובחזרה לסרט: עלילתו למעשה מתחילה כשמי-אוק והו-סוק פוגשים לראשונה את יה-ג'י (צ'ו יאו-ג'יונג), במאית סרטים תיעודיים שיוצרת סרט על מאבק הפועלים ועל השפעותיהם הרב-תחומיות של הפיטורים. יה-ג'י מציעה למי-אוק להשתתף בסרט, ובין שתי הנשים מתפתחת חברות זהירה. בשלב מסוים גם בעלה של הבמאית (זו אין-סונג) - סאנג-וו, איש עסקים עשיר - נכנס לתמונה, והקשרים בין שני הזוגות הולכים ומתהדקים. עם זאת, ככל שעובר הזמן, מתחדדים הפערים הסוציו-אקונומיים ביניהם: בעוד שמי-אוק והו-סוק מתמודדים עם קשיים כלכליים ועם השלכותיו הנפשיות הקשות של מאבק העובדים, יה-גי וסאנג-וו נהנים מחיי נוחות ומביטחון כלכלי.

ואכן, הסקרנות שמבעבעת אצל כל אחד מהגיבורים - באשר לחיים מהסוג שהוא כבר לא יחיה - עומדת לצד מתיחות ניכרת (שמגולמת, למשל, בבגדים היוקרתיים של יה-ג'י, שבולטים במיוחד לצד אלה הפשוטים והזולים של מרואייניה). במקביל, הקרבה המתגברת בין ארבעת הדמויות גם מעוררת תשוקות מודחקות ופותחת פצעים ישנים: כך, למשל, כשמי-אוק מוצאת את עצמה נמשכת לעולמו של סאנג-וו, או כשהו-סוק מסכים סוף סוף לדבר על הכאב האדיר שהוא נושא עמו מאז שפוטר מעבודתו.

אכן, "אהבה אפשרית" מכסה, בכמעט-שלוש-השעות שלו, מגוון רחב של תמות אנושיות וחברתיות, וקוצר היריעה של הביקורת לא מאפשר לדון כראוי בעושר הפסיכולוגי הקיים בו (והנה לכם עוד סיבה לצפות בסרט). ובכל זאת, חובה לציין את אחת התמות המעניינות ביותר שמציג הסרט, והיא נוגעת לדמותה של יה-ג'י. הבמאית מבקשת להבין את מצוקתם של המפוטרים ולהעניק להם קול באמצעות סרטה, אבל הניסיון שלה להתקרב אל מושאי התיעוד שלה מעורר תהיות על הגבול הדק שבין אומנות לניצול, שבין סולידריות והזדהות לסקרנות אישית (או, אפילו, מציצנות). דווקא ברגעים שבהם האינטימיות בין הבמאית לבין הזוג מגיעה לשיאה, שבהם נדמה שאהבת-אדם היא חזקה מהכל, מגיחה מצלמתה של יה-ג'י ומעמידה שוב את ההנחה הזו בסימן שאלה. המצלמה, במובן הזה, היא בעלת תפקיד כפול - היא משמשת הן כעדה, לוחמת צדק, והן כגורם פולשני.

הסיפור היפה והעצוב של "אהבה אפשרית" מחוזק על ידי הופעות משחק מרשימות - של כל כוכבי הסרט, אבל במיוחד של השחקנים שמגלמים את מי-אוק והו-סוק, שהם אלה ששופכים את הקרביים (בסרט האמיתי ובסרט התיעודי כאחד). כל מחווה שלהם - מילולית או גופנית - טעונה ברגש, והתוצאה היא תצוגות משחק עוצמתיות ושובות לב, כל אחת בדרכה. לזה מצטרפים הצילום החכם ועבודת התאורה, שנמנעים מקישוטים ראוותניים ומיותרים, ובכל זאת מצליחים להעצים את התחושות העולות מן העלילה עצמה.

האיפוק שמגלה הסרט בכל הנוגע לאמצעים הוויזואליים שלו נוכח גם בבנייתו של הסיפור עצמו. "אהבה אפשרית" לא לוקח פניות חדות מדי ולא מטיל פצצות גדולות מדי. הוא לא חוצה גבולות ז'אנריים שלא צריכים להיחצות, למרות הפיתוי האפשרי (במילים אחרות, אין בו רצח וגם לא בגידה); הוא לא מתעקש לענות על כל השאלות שהוא שואל, או לסגור את כל המעגלים שנפתחו. לא, הוא מעודן ומתוחכם יותר מזה. הדוגמה הכי טובה לעדינות המאפיין את "אהבה אפשרית" היא הסיום הנפלא שלו - סיום אנטי קלימקטי, בלתי-צעקני במהותו. הלוואי שיהיו יותר סרטים כאלה בנטפליקס.