סצנת הסיום של "שפה זרה" היא מהמבריקות שנראו בקולנוע הישראלי

ב-2012 יצרו בני הזוג מיכל ברזיס ועודד בן נון את "איה", סרט קצר באורך 40 דקות, שהוקרן בארץ בהקרנות מסחריות. סוג של תקדים מקומי, במיוחד בעידן שבו הכל חייב להיות גדול וארוך יותר כדי לגרד את יצר הסקרנות של הקהל. שלוש שנים מאוחר יותר, ההצלחה המקומית הובילה את "איה" לזירה הבינלאומית עם זכייה במועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית סרט הקצר הטוב ביותר. עשור לאחר מכן, עם מחמאות רבות בכיס ושבחים להופעתה של שרה אדלר בתפקיד הראשי, "איה" הפך ל"שפה זרה", סרט עלילתי באורך מלא, שערך את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל טרייבקה האחרון, ובסוף השבוע הוא עלה לאקרנים בישראל - עם לא פחות מ- 12 מועמדויות לפרסי אופיר.

עלילת "שפה זרה" נשענת על אותם קווי המתאר של "איה": אישה שמקבלת החלטה פזיזה לאסוף איש זר משדה התעופה ונשאבת לקשר אינטימי משונה. שרה אדלר חוזרת לנעליה של איה, אשת אקדמאי בכיר (יחזקאל לזרוב) שמרוכז קצת בעצמו והרבה בספרו החדש. כשהיא ממתינה לו בשדה התעופה, טעות בזיהוי מפגישה אותה עם מעצב תאורה דני (אולריך תומסן) שהגיע לירושלים לצורכי עבודה. המפגש האקראי מתפתח למערכת יחסים רגשית, חטופה אבל טעונה, שבאמצעותה איה מגלה עד כמה היא צמאה לחום, קרבה ואהבה.

"שפה זרה" מצדיק את המחמאות והסופרלטיבים שנאמרו על "איה", האב המייסד. במבט ראשון הוא עלול להיראות כמו עוד סרט ישראלי גנרי על זוג שמתחזק מערכת יחסים מקרטעת, בחיי נישואין שמיצו את עצמם מזמן. אבל זה רק למראית עין. מתחת לפני השטח, הסרט מרובד ועמוס בשכבות של רגש, חום והכמיהה לדבר הזה שנקרא אהבה. הצימאון של איה להיות נאהבת ונחשקת הוא פרוש וגלוי, אבל ככל שהעלילה מתקדמת ופרטים נוספים נחשפים, מתברר שהסאבטקסט חזק יותר מהטקסט. עם זאת, התסריט של ברזיס ובן נון נטול גרנדיוזיות ויומרנות להיות משהו אחר מלבד מכתב אהבה לרומנטיקה אבודה. בסופו של דבר, "שפה זרה" הוא סרט שכוחו האמיתי טמון דווקא בצניעות שלו. וככל שהוא מצטנע יותר, ככה הוא הרבה יותר עמוק ומרגש.

את כל המשקל הכבד הזה סוחבת שרה אדלר כמעט לבדה במשך 110 דקות, ולהגיד שהן מתגמלות יהיה לשון המעטה. אדלר מספקת תצוגת משחק מרשימה בתפקיד ראשי ומזכירה - למי שכבר הספיק לשכוח - איזו שחקנית מצוינת היא. ההופעה שלה ב"שפה זרה" היא "וואן וומן שואו" - אף בן אדם לא פועל כמו איה ואין סיכוי בעולם שזה יקרה. אבל אדלר יודעת את העבודה ומצליחה לעורר אמפתיה כנה, גם בסיטואציות מביכות ובלתי אפשריות. היא כבר מכירה לעומק את הניואנסים של הדמות, משכללת אותם ומבצעת מהלכים משחקיים נפלאים, יחד עם גיבוי מרשים של לזרוב - שחקן נהדר שכבר מזמן הפך לבאנקר של הצלחות עבור יוצרים ובמאים.

"שפה זרה" מתנהל כמו דרמה ישראלית טיפוסית עד לחלקו האחרון ולרגע שבו מגיע הטוויסט הקטן והמטמטם של "מה לעזאזל?!". זה מהלך מבריק ומתוחכם של ברזיס ובן נון, שמעיד על מחשבה מחוץ לקופסה. וזה לא רק מטמטם, אלא מדייק ומתבל את הסרט עם שפריץ של רעננות וייחודיות. השילוב של תסריט מושקע ויד מכוונת, יוצר רגעים קולנועיים יפים, כשהשיא מגיע בדיוק כמה דקות לפני שהכתוביות עולות והסרט מסתיים באחת הסצנות הטובות של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון.

אולי זו קלישאה שחוקה, אבל היי, גם לקלישאות חרושות יש זכות לחיות: האיכות של "שפה זרה" והעבודה הקשה והקפדנית שניכרת בכל פריים שלו, מעידה שוב פעם שהשקעה תקציבית היא לא מותרות, אלא הכרח חשוב שיבטיח את המשך הקיום של הקולנוע והתרבות הישראלית בכלל. מברוק וכל הכבוד לברזיס ובן נון, שהצליחו לקחת ממתק קולנועי קצר ולהפוך אותו ליצירה ארוכה, בוגרת ושלמה יותר. לא רק שהוא לא מבייש את המקור, "שפה זרה" מאדיר אותו ושניהם יחד הם חלק מעבודה גדולה, יפה ומרשימה.