"סטיב" עם קיליאן מרפי הוא סרט כואב ומטלטל

ב-2023 יצאה לאור הנובלה Shy מאת מקס פורטר. הספר קרוי על שם הגיבור שלו: שי, נער בן 16 שלומד בבית ספר לנוער עברייני באנגליה של שנות ה-90. עכשיו, כשנתיים לאחר פרסומו, העיבוד הקולנועי של הספר מגיע לנטפליקס - אם כי ניכרים בו כמה שינויים מהמקור. ההבדל הבולט ביותר קשור בזהותו של הפרוטגוניסט. דמותו של שי אכן מופיעה בסרט החדש של ענקית הסטרימינג, אבל הפעם הסיפור לא מסופר מנקודת מבטו. בסרט, הגיבור המרכזי של הסיפור הוא דווקא סטיב (בגילומו של זוכה האוסקר קיליאן מרפי), מנהל בית הספר שבו לומד שי, ובהתאם, שמו של המנהל הוא גם שמו של העיבוד הקולנועי החדש.

בהקשר הזה, מעניין לציין שאת התסריט לסרט כתב פורטר בעצמו. בריאיון לעיתון הגרדיאן, סיפר פורטר שהוא חשש לעבד את Shy לקולנוע, ולו בגלל שהנובלה מתארת ברובה את ההתרחשויות הפנימיות במוחו של שי. את קיליאן מרפי ("אופנהיימר", "כנופיית ברמינגהאם") הכיר פורטר כשזה כיכב בעיבוד בימתי לספר אחר שלו, וכמה שנים לאחר מכן הם החלו לחשוב יחד על העיבוד הקולנועי של הנובלה - והסכימו שניהם שזהותה של הדמות הראשית צריכה להשתנות. ככה הפכה הנובלה לסרט "סטיב" (Steve). מרפי, אגב, משמש בו לא רק שחקן אלא גם מפיק, ולתפקיד הבמאי נכנס טים מיאלנטס, שכבר ביים את מרפי בעבר הלא-רחוק (בסרטו "דברים קטנים כאלה" מ-2024).

"סטיב" עוקב אחר יום בחייו של סטיב, שמנסה למקבל בין יותר מדי משימות שצריכות להתבצע במסגרת עבודתו כמנהל בית הספר לעבריינים "סטנטון ווד". התלמידים, כרגיל, מתפתים לקטטות ולמריבות; חבר פרלמנט חשוב מגיע לביקור; צוות צילום מגיע לצלם כתבה טלוויזיונית על המקום; ובנוסף לכל זה, מקבל סטיב את הבשורה המרה על סגירתו הקרובה של בית הספר, שמגיעה בהפתעה מוחלטת. בניסיונו להשתלט על הכאוס שקורה סביבו, סטיב קורס תחת הלחץ: הוא מקליט לעצמו תזכורות בקול שבור, משתמש בסמים בסתר ושותה אלכוהול בלילה. בהמשך, מתברר שהסבל שלו קשור לא רק לסטרס שנגרם מהעבודה, אלא גם לייסורים שנגרמים מטעות איומה שעשה בעברו - כשהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית. 

אורכו של הסרט 92 דקות, והוא ללא ספק היה מוצלח יותר אם היה ארוך יותר: תוספת זמן של כחצי שעה (ואפילו פחות) הייתה מאפשרת ל"סטיב" להרחיב ולהעמיק עוד את הדמויות שלו. הסרט מציג לא מעט כאלה, ואכן נעשה ניסיון לרדת למעמקי נפשן שלה, אבל הניסיון לא עקבי והתוצאה חלקית בהתאם. לדוגמה, אנחנו הצופים כן נכנסים לטיפול הפסיכולוגי יחד עם נער בשם טארון, ולומדים שיש לו עניין לא פתור עם המורה שולה - אבל אנחנו לא נחשפים באופן מלא למה שקרה שם (לא לאירוע עצמו, לא למניעים של טארון, ולא לעבר שלו שהפך אותו למי שהוא היום). החלקיות הזו חוזרת גם אצל דמויות נוספות: הסרט אומנם מפנה אליהן את הזרקור (למשל כשהוא מציג את הראיונות שנערכים איתן במסגרת הכתבה הטלוויזיונית), אבל לא מתמיד במהלך חקירתן. זה נכון, במידת מה, אפילו לגבי הגיבור שמוצג כטיפוס שהוא לא רק עמוס אלא גם מתוסבך עד מאוד. גם במקרה שלו, איך לומר, הסרט מתמקד בעיקר בסימפטומים ופחות במחלה עצמה. 

אז כן, אומנם "סטיב" משמיט כמה חלקים מתוך השלם הפוטנציאלי - וזה חבל - אבל החלקים שאנחנו כן מקבלים עשויים לעילא ולעילא. התסריט של פורטר לא רק קצבי ושנון אלא גם רגיש מאוד, והוא מצליח לצייר דיוקנאות נוגעים ללב וריאליסטיים של הנפשות הפועלות. זה קורה, מן הסתם, גם בזכות המשחק המצוין של חברי הקאסט. מרפי, איך לא, מצוין בתור פקעת החרדה שהוא סטיב; אמילי ווטסון נהדרת בתוך הפסיכולוגית הסבלנית. גם הנערים, שחקנים לא מוכרים ברובם, עושים עבודה מעולה - ומי שגונב את ההצגה הוא לא אחר מג'יי ליקורגו שמגלם את שי.

וכמובן, אי אפשר לדבר על "סטיב" בלי לדבר על האמצעים הסגנוניים שלו. הצילום המרהיב של הסרט מבטא ומעצים את האווירה הכאוטית השוררת בסטנטון ווד: סצנות רבות מצולמות במצלמה לא-יציבה, המוחזקת ביד, ואפקט הרעד המתלווה לטכניקה הזו הולם מאוד את ההתרחשויות המתועדות. בסצנות אחרות מופיע שימוש באקסטרים קלוז-אפ, כזה שמכניס את הצופה לתוך הנשמה של הדמות המצולמת. הצילום הלא שגרתי הזה מכניס את הצופה לעולם התזזיתי והסוער של הסרט, והוא בהתאם מרגיש את מה שמרגיש סטיב: לחץ, סחרור, אי-נוחות. זה נכון גם לגבי העריכה הקצבית, שמתכתבת לא רק עם קצב האירועים המסחרר בבית הספר אלא גם עם הקצב הפנימי המסוחרר של הדמויות. אז כן, אומנם "סטיב" יכול היה להיות טוב יותר, אבל איך שהוא עכשיו זה גם טוב מאוד.