"קראטה קיד: הגדולים מכולם" לא מכבד את הדוג'ו שהגיע ממנו

להוליווד יש כישרון לייצר מגוון של הכלאות ומוטציות שמצאו את דרכן למילון הקולנוע העולמי: ריבוט, סיקוול, פריקוול - ועוד מילים שמסתיימות ב-"וול". עכשיו יש חיה חדשה: רימייק שהוא גם קרוסאובר. "קראטה קיד: הגדולים מכולם", הוא אולי הסרט הראשון בהיסטוריה שמתפקד גם כגרסה מחודשת וגם כסרט שמחבר בין יקומים שונים של אותו הזיכיון. הראשון, "קראטה קיד" (1984) בכיכובו של ראלף מאצ'יו, והשני, "קראטה קיד" (2010) הפושר יותר בכיכובו של ג'קי צ'אן. וההיסטוריה מלמדת עוד דבר חשוב: קרוסאוברים (ובטח שחידושים) עושים באהבה או לא עושים בכלל.

בעלילת "קראטה קיד: הגדולים מכולם" אנחנו פוגשים את לי פונג (בן יאנג, "ילדות רעות"), לוחם קונג פו צעיר שאחרי טרגדיה משפחתית עוזב את בייג'ינג לניו יורק יחד עם אימו. בזמן שהוא מנסה להתמקם ולהשתלב חברתית (באופן תסריטאי רופף במיוחד), לי מתחבב על מיה (סיידי סטנלי) ואביה ויקטור (ג'ושוע ג'קסון), מתאגרף מזדקן. לתוך גלריית הדמויות השבלונית הזו מצטרף קונור דיי (ארמיס נייט), דושבאג בצורת נער עם קוקו ואלוף קראטה מקומי ושיי (טים רוזון), הסנסיי שלו, שחוץ ממילה אחת או שתיים לא תורם הרבה. בהמשך, וכדי לעזור למיה ואביה לכסות חוב כספי לשוק האפור, לי נאלץ להתמודד בטורניר "חמשת הרובעים", שבסיומו מחכה לו פרס כספי גדול. לעזרתו של לי נחלצים שני מאסטרים משתי קצוות תבל: מר האן (ג'קי צ'אן) מגרסת 2010 ודניאל לרוסו, שלא מצריך הצגה מיוחדת, אבל מספק את מנת הנוסטלגיה הדהויה. כל אחד מהם מביא את התורה והסגנון שלו - מה שמייצר את הקוריוז והאתנחתא הקומית הלא כל כך קומית של הסרט.

למרות שינויים קלים בהתרחשויות ובשמות הדמויות, אסור לטעות - "קראטה קיד: הגדולים מכולם" הוא רימייק מהונדס גנטית ומעובד מודרנית ל"קראטה קיד" גרסת 1984. לעומת המקור המופתי שעליו הוא מבוסס, "הגדולים מכולם" הוא פיצ'ר חסר נשמה באופן מובהק ומרגיש כמו סרטון יוטיוב שהתארך (כולל גרפיקה מוגזמת) יותר מאשר סרט עלילתי שיצא היישר מפס הייצור ההוליוודי. הכל קורה מהר מדי ב"הגדולים מכולם", שמותאם לרוח התקופה ולדור הצעיר שמחפש ריגושים מהירים בטווח זמן קצר. אף דמות כאן לא מקבלת את העומק המינימלי הדרוש כדי לייצר חיבור רגשי כלפיה. תכלס, המכות, האגרופים ובעיטת העגור (היא הייתה חוקית!) היו רק הבונוס ב"קראטה קיד". הלב הפועם שלו היה מסע הגיבור המשכנע של דניאל לרוסו בדרך לקרב מול ג'וני לורנס. ומעל זה - החיבור הסימביוטי שלו עם עצי הבנזאי ומיסטר מיאגי, הסנסיי האולטימטיבי. כל אלו, ועוד יותר, לא קיימים בכלל ב"הגדולים מכולם".

אומנם "הגדולים מכולם" מיועד לקהל יעד של בני נוער ומטה, אבל יוצריו לא פספסו את ההזדמנות לרכוב גם על גל ההצלחה הכביר של הסדרה "קוברה קאי" (הסרט מתעלם מקיומה כמעט לחלוטין). זה מגיע עם הטריק השיווקי שהוא ליהוקו של ראלף מאצ'יו - ובדקות הלא רבות שהוא על המסך, מאצ'יו נשאר, ובכן, טריק שיווקי נטו. זה לחלוטין לא הדניאל המוכר והטוב, לא מ"קוברה קאי" ובטח שלא מ"קראטה קיד". מאצ'יו גויס לכאן תחת התווית השחוקה והבלויה של ה"זקן שמביא בומרים ומיליניאלז לקולנוע". וכך גם ג'קי צ'אן, שנותן כאן את אחת ההופעות היותר אנמיות שלו בשנים האחרונות.

אחד הדברים שבולטים לטובה ב"הגדולים מכולם" הוא כוריאוגרפיית הקרבות, גם אלו שברחובות ניו יורק וגם אלו שעל מזרוני הטורניר (שמגיע מאוחר מאוד ומסתיים ממש מהר). בן וואנג מלהטט, קופץ ומרביץ בסטייל שאפיין את ג'קי צ'אן בימיו הגדולים בסרטי הקונג פו, ובסצנות אחרות הוא מזכיר את הסגנון הקראטיסטי של מאצ'יו. זה אחלה וכיף ובאמת נחמד - אבל עם כוריאוגרפיה לא הולכים למכולת, ובטח שלא עם דמויות שבלוניות ופלקטיות, ונבל גרוע במיוחד.

לאורך התסריט של "הגדולים מכולם" יש יותר מדי החלטות שגויות, שמניבות חצי שעה מיותרת באמצע הסרט. ניצול נכון של הדקות האלה, או אפיון מוקפד ועמוק יותר של הדמויות, היה הופך את הסרט הזה לטוב יותר, זכיר ולכזה שמכבד את המורשת והמסורת של הדוג'ו ממנו הוא הגיע. אממה, יש כאן תוצר בידורי סביר פלוס לצפייה, אבל לא כזה שמתרומם מעבר לזה. איפה ג'וני לורנס וטרי סילבר כשצריך אותם?