יש סיבה עיקרית אחת לראות את "סקרוג'", וקוראים לה ג'וני דפ
הסיפור של "סקרוג'" סופר כבר מאות פעמים בעיבודים לקלאסיקה של צ'רלס דיקנס, אבל זה לא משנה: הסיבה העיקרית להיווצרות של הסרט הזה היא להחזיר את ג'וני דפ למרכז הבמה ההוליוודית עם עוד דמות של ווירדו חביב. וואלה, זה עובד


שמונה שנים אחרי "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד", ג'וני דפ חוזר לסרט של אולפן הוליוודי גדול. כן, היו לו בדרך סרטים זניחים כמו "ז'אן דו בארי", אבל "סקרוג'" (Ebenezer: A Christmas Carol), הסרט החדש בכיכובו שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, מסמן את החזרה שלו לליגת העל של האולפנים הגדולים.
התקווה הגדולה של דפ וסוכניו היא שמכאן והלאה, אינשאללה, הצופים ינהרו לאולמות והעטרה של השחקן האהוב תחזור ליושנה. העניין הוא שלא בטוח שעיבוד נוסף ל”מזמור לחג המולד” החרוש לעייפה של צ'ארלס דיקנס הוא הסרט הנכון לעשות את זה איתו. מצד שני, את הסרט ביים טיי ווסט, מי שאחראי ללהיטי אימה כיפיים כמו "X" ו"מקסין", וזה ליהוק מפתיע כשלעצמו.
שיתוף הפעולה המעניין הזה אמור להוליד סרט מעניין עוד יותר. הכל תלוי כמובן באיך מספרים סיפור בן יותר מ-180 שנה, שעובד מאות פעמים למסך (אפילו לחבובות יש גרסה משלהן לסיפור הזה).
הסיפור מתרחש בלונדון הוויקטוריאנית ועוסק באבנעזר סקרוג' (ג'וני דפ), איש עסקים זקן, קמצן ומיזנתרופ. מבחינתו, חג המולד הוא בעיקר תירוץ של אנשים כמו הפקיד שלו, בוב קראצ'יט (רופרט גרינט), לקחת יום חופש על חשבונו. בערב החג הוא מקבל ביקור בית מרוח הרפאים של ג'ייקוב מארלי (איאן מקלן), שותפו העסקי הז"ל, שמזהיר אותו שהוא בדרך לגמור כמוהו. אחריו מגיעות שלוש רוחות חג המולד, שלוקחות את סקרוג' למסע החל מהימים שבהם הוא היה איש נחמד, דרך ההווה הסגרירי של הפקיד שלו ועד לעתיד שבו ימות ולאף אחד לא יהיה אכפת. כל זה קורה בלילה אחד, לפני שיגיע הבוקר ולא תהיה לו הזדמנות להשתנות.
אין פה ספוילרים: הסיפור העתיק של דיקנס סופר מאות פעמים, בצורות שונות ובזמנים שונים, כולל גרסה מעולה עם ביל מאריי בסרט "מארח השדים". כך ששוב נשאלת השאלה: למה צריך עוד עיבוד כזה? התשובה מן הסתם נעוצה בכוכב הראשי של הסרט. יש פה ניסיון ברור מצד היוצרים, דפ עצמו והסוכנים שלו להחזיר אותו למסלול. הקריירה ההוליוודית שלו כמעט חוסלה אחרי שבאולפני וורנר ביקשו ממנו לפרוש מ"חיות הפלא". והסרט החדש אמור להיות קלף בטוח ובמה רצינית יותר מסרט צרפתי כדי לצאת בהכרזה שהוא פאקינג חוזר.
ובגדול, כמו בכל סרט, גם ב"סקרוג'" ג'וני דפ הגיע לעבוד. השחקן עם הפטיש לדמויות מוזרות נכנס לנעליה של דמות, ובכן, מוזרה, ומראה שאת זה הוא ממש לא שכח לעשות. צריך להודות שאין פה תצוגה יוצאת דופן של דפ, בטח לא תפקיד שייזכר לדורות – אבל זה נפלא בתור נחיתה רכה לתוך סט של אולפן גדול ובמיוחד עבור המעריצים שהתגעגעו.
החיבור של במאי כמו טיי ווסט לפרויקט כזה עלול להרים גבה או שתיים – אבל צריך לומר בכנות שגם הציוות הזה מתאים. "מזמור לחג המולד" הוא סיפור רפאים עם מוטיבים גותיים ברורים. ווסט מביא מהניסיון שלו, והטון של הסרט, לעומת "רוחות חג המולד" של זמקיס למשל, הרבה יותר מקריפ ואימתני, עם כמה ג'אמפ סקרז לתיבול. זה לא סרט מפחיד. הוא אפילו משעשע לפרקים. אבל הוא מסוגנן היטב ומכבד את יצירת המקור שעליה הוא מבוסס והשורשים האפלוליים שלה.
אחרי הכל, אין ברירה אלא להכתיר את "סקרוג'" כעוד עיבוד מתוך מאות לאותו סיפור חרוש על הקמצן ששינה את דרכיו כי נו, חג המולד. זה עיבוד מסורתי ביותר, שלא מנסה לצאת מקופסת המתנה האדומה שעטופה בסרט ויושבת מתחת לעץ האשוח. אותם הטקסטים, אותו טים הקטן ואותו קו עלילה שמוביל את הסרט הזה במסלול בטוח. אין פרשנות, אין טוויסט, ואין באמת סיבה לחשוב שמשהו חוץ משיקול דעת כלכלי עמד מאחורי הסרט הזה. האומנות פה די זניחה. אבל האפקטים הדיגיטליים סבבה, אז לפחות זה.
וזה מחזיר את הטקסט הזה למרכז העניין. העיקר פה הוא לא טיי ווסט, לא צ'ארלס דיקנס ובטח שלא חג המולד הממשמש ובא. "סקרוג'" כולו סובב סביב בן אדם אחד, וקוראים לו ג'וני דפ. כי זה לא באמת משנה כמה הסרט הזה ירוויח, או אם יהיה פלופ רציני. בסופו של דבר, הכל נועד לפרוש שטיח אדום לג'וני בוי ולפתוח לו את דלת הכניסה לתפקידים הגדולים – שבאמת מגיעים לו.