"28 שנה אחרי: מקדש העצמות" תוקע את הקאמבק של מותג הזומבים האהוב

בקיץ החולף היוצרים הבריטיים אלכס גרלנד ודני בויל איחדו שוב כוחות והגישו על מצע של איברים כרותים את "28 שנה אחרי", שהתניע מחדש את מותג הזומבים הרדום שלהם מתחילת שנות ה-2000. הפיצ'ר הפוסט-אפוקליפטי היה סרט אימה מדמם ומפחיד לאללה, אבל גם חכם ומקצועי, שהחביא מתחת לפני השטח תמות של סיפור התבגרות מרגש, עולם פוסט מגפת הקורונה ובריטניה שאחרי הברקזיט. הוא גם גילה לעולם את אלפי ויליאמס המוכשר שהביא למסך דמות של נער מתבגר בצורה משכנעת. גם ברמת הפאן והבידור, "28 שנה אחרי" היה מדויק וסידר למעריצי המותג סרט המשך שלא מבייש את הפירמה.

הסרט החדש בזיכיון, "28 שנה אחרי: מקדש העצמות", שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל, צולם במקביל לקודמו במטרה לשמור על המומנטום, וקיבל פוש יחצ"ני נוסף עם ההכרזה כי קיליאן מרפי, כוכב הסרט הראשון בסדרה, יחזור לתפקידו. אלא שצפייה בו מעלה שאלה תמימה אך מתבקשת: למה הסרט הזה קיים?

"מקדש העצמות", שהוא לגמרי תוסף עלילתי ולא המשך סטנדרטי, ממשיך בדיוק מאותה הנקודה בה הסתיים קודמו. אחרי מות אימו, ספייק (אלפי ויליאמס), נשאר לחפש את ייעודו ביבשת הגדולה, ואומץ על ידי כנופיית "האצבעות" האלימה והבלונדינית, תחת הנהגתו של סר לורד ג'ימי קריסטל (ג'ק אוקונל). ג'ימי הוא פסיכופת וסדיסט ששולט בכנופייה עם סיפורים כוזבים וטענות שהוא בנו של השטן. ספייק לא מצליח להסתגל לאלימות הזו ומנסה לברוח. במקביל, ד"ר איאן קלסון (רייף פיינס), שמקדיש את חייו לקידוש זכרם של המתים והאזנה לשירים של "דוראן דוראן", מרגיש בודד מדי ומתיידד עם סמסון, אותו נגוע אלפא אימתני. בין השניים נוצר קשר מוזר, וקלסון נחוש למצוא ניצוץ אחרון של אנושיות בחברו החדש. לבסוף, שתי העלילות מתנקזות לסצנת סיום חלשה, שהיא גם יריית הפתיחה לסרט השלישי.

"מקדש העצמות" מזכיר סלוגן מוכר מפרסומת של בית השקעות ידוע: "טוב - אבל לא מצוין". כי בויל וגרלנד הניחו יסודות מעולים ובנו עולם פוסט אפוקליפטי מרהיב ביופיו - הן ברמה הסיפורית והן ברמה הקולנועית. הבמאית ניה דאקוסטה, עם הכתם ששמו "המארוולס" בפורטפוליו שלה, ממשיכה את דרכם ועושה עבודת בימוי סבירה, אבל מורידה את הקצב של הסיפור בחצי טון למטה.

אלפי ויליאמס נדחק, או יותר נכון - נזרק לשוליים, ומקבל הפעם זמן מסך מועט מדי, דווקא בזמן שכל התוכניות של ספייק התחרבשו, והתסריט שם דגש נרחב יותר על ד"ר קלסון המבודד בגילומו של פיינס. הרגעים שלו עם סמסון יפים ויש שם דקות מעטות של אנושיות מרגשת. גם כיף לגלות בכל פעם מחדש את המנעד הרחב שיש לרייף פיינס המצוין. אבל עד שמגיעה התפתחות משמעותית, קו העלילה הזה נקטע בזמן הלא נכון.

כנופיית "האצבעות", שהגיחה במפתיע בסיום הסרט הקודם, מקבלת כאן את רוב תשומת הלב, עם ג'ק אוקונל שגונב את ההצגה בתור המנהיג הסדיסט והשקרן. הסצנות בכיכובם, וספציפית עם אוקונל, עוכרות שלווה ולפעמים אפילו קשות לצפייה. אבל האמת היא שגם כאן האפקטיביות העלילתית לא ממש מורגשת, ומה שהיה יכול להיות סוחף הופך לרגיל. כלומר, השנמוך מורגש לא רק בטון, בדרמה ובאופי העלילתי – אלא גם ברמת האקטיביות והקצב.

כאמור, משהו פחות מתקתק ב"מקדש העצמות". אין לו נוכחות חזקה ובולטת מספיק כדי להוכיח את עצמו כסרט המשך או אפילו כסרט זומבים (ספוילר: הוא לא). גם התסריט הסביר של גרלנד ובויל, שנצמד לתמתיות המוכרת של אמונה עיוורת ושליטה בתודעה דרך פחד וסיפורי כזבים, מאפיל על היכולת של דאקוסטה לייצר סרט שנועד קודם כל לעשות את הדבר הבסיסי ביותר: בידור. אממה, גם ברמה הפילוסופית הסרט לא מספק תשובות מיוחדות ונשאר תקוע עם אותם המסרים המוכרים - מבלי להציע דרכים חדשות לטפל בנושא, ועם השטנץ המוכר של אמונה שווה פחד שווה שליטה (מי ביקש את ניגן מ"המתים המהלכים" ולא קיבל?).

יש מצב שעם עליית החלק השלישי בטרילוגיה הדברים ייראו אחרת, במיוחד לאור חזרתו של קיליאן מרפי לתפקיד שהתניע את הקריירה שלו. למרות הופעה מצוינת של רייף פיינס ונוכחות סבירה פלוס של ג'ק אוקונל, "מקדש העצמות" תוקע את הגלגלים של הזיכיון האהוב בבוץ, ושם לו ברקס בדרכו להיות מותג הרבה יותר גדול מזה. נשאר רק לקוות שהוא לא ישקע.