"הכלה!" הוא פלופ - אבל לא ממש בצדק

עם הכנסות דלות של 23 מיליון דולר (לעומת תקציב של 80 מיליון), ביקורות קוטלות והפצה למדיה הביתית תוך חודש מעלייתו לאקרנים, זה כבר ממש לא סוד - "הכלה!" (The Bride!) סרטה החדש והשני בסך הכל של השחקנית מגי ג'ילנהול, הוא פלופ. ועכשיו, אחרי הפשרת התנאים ופתיחתם החלקית של בתי הקולנוע, סרטה של ג'ילנהול מגיע לסיבוב ניחומים גם בישראל.

"הכלה!" הוא עיבוד חופשי עם רפרנסים ויזואליים על דמותה של הכלה מהסרט "כלתו של פרנקנשטיין" מ-1935, שבו התפלץ המיוסר ביקש עזר כנגדו. הופעתה של אלזה לנצ'סטר בתור האישה לעתיד אומנם נותרה איקונית ונחרטה עמוקות בתודעת התרבות הפופולרית, אבל היא הייתה קצרה מדי. 50 שנה מאוחר יותר, פרנק רודאם יצר את הזווית שלו בסרט "הכלה" בכיכובו של סטינג, אבל עד היום לא נעשה ניסיון אמיתי להעמיק בסיפור אדם וחווה המודרני והמעוות הזו.

בעלילת "הכלה!", שהיא מעין מעשייה מטא-ספרותית-קולנועית, דמותה של מרי שלי הז"ל (ג'סי באקלי), מחברת הרומן "פרנקנשטיין", מדברת מהעולם הבא ומשתלטת על אישה בשם איידה (ג'סי באקלי בתפקיד כפול) בשיקגו של שנות ה-30, במטרה לספר עוד סיפור אחד אחרון. רגע אחרי שהיא מתעמתת עם ארכי-מאפיונר, איידה אחוזת הדיבוק נופלת במדרגות ומתה. במקביל, פרנקי, המפלצת של פרנקנשטיין (כריסטיאן בייל), משתוקק לבת זוג ומחייה את איידה בעזרת ד"ר יופרניוס (אנט בנינג). אחרי תחיית המתים המאולצת, איידה ופרנקי יוצאים למסע אלים ורומנטי ברחבי ארה"ב, סטייל בוני וקלייד, גרסת המפלצות, כשהמשטרה והמאפיה בעקבותיהם. אבל מעבר לסיפור פשע גנרי, המסע של איידה, עכשיו "הכלה", הוא גם של גילוי ושחרור עצמי, בניחוח פמיניזם גותי, שסוחף אחריו עדת מעריצות-מהפכניות.

קשה לצפות בסרט הזה ולא להרגיש שמדובר בפספוס. סרטה של מגי ג'ילנהול הוא אולי לא יצירת מופת בשום מובן, ויותר מזה - אפילו לא סרט טוב מאוד - אבל המחשבה של מה היה יכול לצאת מכל הבלגן שהוא לא משחררת. חומרי הגלם כאן הם כל מה שבמאית עם קילומטראז' נמוך מפנטזת עליו: שני שחקנים ראשיים מוכשרים ברמות, אנט בנינג הנפלאה, ובסיס סיפורי שאף אחד לא נגע בו ועמד מוזנח ומאובק באיזו פינה חשוכה. אבל מרוב כוונות טובות, במקום לקום לתחייה ולעשות רעש כמו שתי דמויותיו - הסרט של ג'ילנהול גוסס כל הדרך אל הסטרימינג.

בשנה החולפת הבמאי גיירמו דל טורו פינק את חובבי האימה הגותית עם הפרשנות שלו לרומן האלמותי של מרי שלי: צבע הכל באדום עז, צילם יפה, דפק תפאורה של הז'ונגלר - אבל וואלה, היה טרחני, חסר מקוריות ומשעמם טיכו. בתפלץ ההוא של דל טורו לא היו סימני חיים, תרתי משמע. את זה אי אפשר להגיד על "הכלה!". כאמור, הוא לא טוב, בואכה בינוני ואפילו למטה מזה - אבל הוא מקורי, יוצא מהקופסה ורצה להיות סרט מפלצות מלא וייב רגשי וקצת אחר. רצה ולא יצא.

במיקרו, יש פה אלמנטים שעובדים לא רע, כמו משחק טוב של באקלי ובייל, חיבתו היפה והמשכנעת של פרנקי לאומנות הקולנוע וספציפית לשחקן אחד (ג'ייק ג'ילנהול), או פרשנות יפה, מורבידית ופורענית של בייל למפלצת הבודדה והמיוסרת. במאקרו, הבעיה הכי גדולה בסרט היא חסרונו של דבק עלילתי, כזה שידביק את כל מסרי ההעצמה הנשית והגילוי העצמי לתוך עלילת פשע דרמטית. בסוף, יש כאן ערימה גדושה של רעיונות שלא מתחברים בחוט מקשר אחד, רציף וקוהרנטי, פלוס דמויות משנה חיוורות למדי.

עם שולחן קצת יותר נקי ותסריט מהודק, "הכלה!" היה יכול להיות "ג'וקר: טירוף בשניים" הראוי יותר. הגרסה הגותית של "בוני וקלייד". אבל בדומה לסרט המושמץ של טוד פיליפס, גם הסרט של ג'ילנהול סובל מעורק פקוק של המון מחשבות יפות, ניפוץ ציפיות ואיזון לא סביר של אומנות מול מסחריות.

מקרה הבוחן של "הכלה!" מבאס כמו ילד חכם ומופרע שלא ממצה את הפוטנציאל. כי הצפייה בו לא בלתי נסבלת, ויש לו את הרגעים הטובים שלו. אז אולי בעוד שבוע אף אחד לא יזכור אותו, אבל על כל מיליון ואחת מגרעותיו, מדובר בסרט מקורי להפליא, עמוס ברעיונות יפים, מצולם נהדר ומשוחק טוב. אבל בדיוק כמו הגיבורה שלו, הביצוע הסופי שלו פשוט מפיל אותו מכל המדרגות ועד לקבר - רק בלי הפריווילגיה לחזור לחיים.