"אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה": קומדיה רומנטית נוסחתית של נטפליקס

תור הזהב של הקומדיות הרומנטיות נגמר כבר מזמן, אבל נטפליקס מתמידה במשימה שלה להחזיר את הז'אנר הזה לגדולתו. היא עושה את זה בעזרת סרטים בעלי פוטנציאל להיטי, כאלה שמתרחשים בלוקיישנים מרהיבים ומעוררי קנאה (כמו "אהבה במרוקו"), או שמככבים בהם שמות גדולים שייצרו סקרנות מספקת אצל הצופה (כמו "פרשה משפחתית"). מה שכן, מסרט לסרט מתבהרת האמת הכואבת - לקומדיות הרומנטיות של היום פשוט אין את אותו אפקט כמו שהיה לאלה של פעם. אבל בנטפליקס ממשיכה לנסות: הפעם הם עושים את זה עם הלהיט החדש "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" (People We Meet on Vacation), שמבוסס על רומן באותו השם מאת אמילי הנרי.

הסרט, בבימויו של ברט היילי, עוקב אחר מערכת היחסים ארוכת השנים בין שני הפכים מוחלטים: פופי הספונטנית וההרפתקנית (אמילי ביידר) ואלכס שאוהב שהכל מתוכנן (טום בליית'). הם הכירו לפני תשע שנים בקולג', כשאלכס נתן לפופי טרמפ לעיירה המשעממת שבה שניהם מתגוררים. הנסיעה הזו משתבשת בכל דרך אפשרית, אם כי בזכות השיבושים השניים הופכים לחברים (אבל לא יותר מחברים - כי אלכס כבר נמצא בזוגיות עם שרה). שנה לאחר מכן, פופי לוקחת את אלכס לקמפינג, ושם הם משיקים מסורת חדשה: בכל קיץ הם ייפגשו ויטיילו יחד במקום אחר בעולם, לא משנה איפה הם גרים או עם מי הם בזוגיות.

עם זאת, ומכיוון שסיפורם מובא לנו תוך קפיצות אחורה וקדימה בזמן, כבר בתחילת הסרט אנחנו מבינים שמשהו רע קרה שם. בציר הזמן של ההווה, פופי עובדת ככתבת טיולים במגזין נחשק, אבל היא מרגישה בודדה במסעותיה וכתיבתה הידרדרה בהתאם. כשהיא מוזמנת לחתונה של אחיו של אלכס בברצלונה, מתברר לנו שהיא והוא כבר לא בקשר - אבל היא מחליטה לטוס לחתונה למרות החשש, כי היא לא יכולה לשאת עוד את הגעגועים. לאורך הסרט אנחנו נחשפים בהדרגה לטיולים שלה ושל אלכס מתשע השנים האחרונות (וכמובן, למתח המיני שאף פעם לא מתממש) - ובמקביל למפגש המחודש שלהם לקראת החתונה, שמציף, איך לא, רגשות ישנים.

כבר אמרנו שבכל הנוגע לרום-קומס, נטפליקס מנסה להחזיר עטרה ליושנה - וזה ניכר במיוחד ב"אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה", שנצמד לספר החוקים של הז'אנר ולעקרונות המוכרים שלו. כמו "כשהארי פגש את סאלי" (לא שיש באמת מקום להשוואה), "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" תוהה אם יש דבר כזה חברות אפלטונית בין גבר ואישה סטרייטים (ומגיע למסקנה הצפויה, שלא); כמו "500 ימים עם סאמר", "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" מתמקד בבחורה שהיא המאניק פיקסי דרים גירל האולטימטיבית, ובמערכת היחסים שלה עם בחור קצת משמים שאת חייו היא הופכת למסעירים ומרגשים. וכמו אינספור סרטים שקדמו לו, גם "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" מציג נשיקה לוהטת בגשם זלעפות.

ההיענות למוסכמות של הז'אנר מתבקשת במידת מה, כמובן, אבל נדמה ש"אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" לא מנסה לשכלל אותן או לעדכן אותן. לצורך העניין, נשאלת השאלה אם ב-2026 אנחנו באמת צריכים עוד דמות נשית א-לה-זואי דשאנל, כלומר, מפוזרת וחופשיה ו"שונה מהבנות האחרות" - או במילים אחרות, פיק-מי-גירל מעצבנת שנוצרה בשביל המבט הגברי ומתוכו. ועוד דבר שקשור לזה בעקיפין: ב"אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה", בת הזוג של אלכס לא מהווה איום משמעותי מספיק על הגיבורה. כאמור, אלכס ופופי לא יכולים לממש את אהבתם כי אלכס נמצא בזוגיות ארוכת שנים (אם כי לא יציבה) עם שרה. המחסום שעומד בין שני הגיבורים הוא שאחד מהם תפוס - אבל שרה נתפסת כאובייקט מרגיז שיש להזיזו מהדרך, ולא כסובייקט בפני עצמה, אישה אמיתית שגם היא חולקת עם אלכס זיכרונות וחלומות משותפים.

אז כן, "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" הוא ביצוע חוזר של נוסחאות שכבר ראינו (ואת חלקן כבר מיצינו). גם האמירה שמתנסחת בסופו - "בית הוא לא בהכרח מקום פיזי, אלא תחושת שייכות" - רחוקה מלהיות מקורית (וספק אם היא אפילו מנסה להיות כזו). אבל כל זה לא אומר שהוא לא סרט מבדר. על הבידור אחראים, בין השאר, שלל השחקנים המוכרים שמופיעים בו בתפקידי משנה גדולים עד קטנים: שרה קתרין הוק ("הלוטוס הלבן") בתפקיד שרה (ופה חשוב לציין - אפשר וצריך היה לוותר על הפאה המחרידה הזו), ג'מילה ג'מיל ("המקום הטוב") בתפקיד העורכת של פופי, ומיילס הייזר ("13 סיבות") בתפקיד אחיו של אלכס. ויש עוד: בסרט מופיעים גם לוסיאן לוויסקאונט ("אמילי בפריז"), אלן ראק ("יורשים"), לוקאס גייג' ("הלוטוס הלבן") ואפילו מולי שאנון ("סאטרדיי נייט לייב", וכן, גם "הלוטוס הלבן").

בשורה התחתונה, "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" הוא לא קומדיה רומנטית מופתית או חדשנית - אבל הוא בהחלט קומדיה רומנטית שאפשר להעביר מולה ערב בכיף, אם תחליטו להשתיק את מנגנוני הקריאה הביקורתית. הוא קצת ארוך מדי (118 דקות!) וקצת קלישאתי מדי, אבל בסופו של דבר, הוא כן מספק את הסחורה.