אפשר לאהוב או לשנוא את הסרטים שלו, אבל נדב לפיד הוא לא במאי שאפשר להישאר אדישים לקולנוע שלו. את "השוטר" חיבבתי מאוד, סבלתי מכל רגע ב"הגננת" ו"מילים נרדפות", שגם זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל בברלין והיה אחד הסרטים הישראלים הכי נועזים שנעשו כאן בשנים האחרונות. ביום חמישי שעבר הגיע לאקרנים בישראל "הברך", סרטו החדש ומעורר המחלוקת שזכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן ומתחת לכל הדיון הסוער שהוא עורר, מסתתר וואחד סרט משעמם.

העלילה עוקבת אחרי י' (אבשלום פולק), במאי קולנוע שעובד על פרויקט חדש אודות עהד תמימי, הנערה הפלסטינית שעלתה לכותרות אחרי שסטרה לחייל צה"ל. מי שעוד מככב באותו סרט שמביים י' הוא בצלאל סמוטריץ', שצייץ בזמנו: "היא הייתה חייבת לחטוף איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך. זה היה מכניס אותה למעצר בית לכל החיים", ונחסם ל-24 שעות מהטוויטר.

במקביל, מוזמן י' לערבה כדי להציג את אחד מסרטיו ושם מקבלת את פניו יהלום (נור פיבק) ממשרד התרבות. במעין פרפרזה לחוק "נאמנות בתרבות" שניסתה להעביר מירי רגב, מבקשת יהלום להחתים אותו על טופס שמגדיר מראש על מה תהיה ההרצאה שלו מתוך רשימה נושאית גנרית שלא כולל נושאים כמו הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ו/או ביקורת כזו או אחרת על ישראל. מאותה נקודה, "הברך" מוקדש למאבק של י' באותו טופס ובניסיון שלו לגרום ליהלום להודות כי המטרה מאחורי אותו טופס היא "סימון בוגדים", כשמקביל לכל זה הוא גם מתמודד עם מחלת הסרטן של אמו.

לצערי, הנושאים המעניינים שמעלה לפיד לדיון לא זוכים כאן לטיפול מספק. במקום לייצר דיון מעניין על המתח שבין הגופים הממשלתיים שמממנים תרבות לאנשי התרבות, שהגיע לשיאו בכהונה המזעזעת של מירי רגב כשרת התרבות, לפיד הולך למקום הכי קלישאתי שאפשר, שמגיע לשיאו בנאום הסיום שהולך רחוק מאוד, רק בשם הפרובוקציה - ולכן מצאתי את עצמי אדיש אליו.

סיבה נוספת לאותה האדישות היא שהאמירות של לפיד, שכמובן מוגזמות באופן מכוון – רחוקות מאוד מהמציאות. לא רק בגלל שמירי רגב הפסידה (נכון לעכשיו) בקרב שלה נגד התרבות הישראלית ולא רק בגלל שיש עדיין סרטים שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא בעיקר בגלל שלפיד קיבל לאורך הקריירה המון מאותו משרד שהוא כל כך אוהב לשנוא.

מבחינה קולנועית, מדובר בסרט הכי פחות טוב של לפיד – בדרך כלל במאי עם חזון וסגנון קולנועי מובהק שמבצבץ לעתים גם בסרט הזה, במיוחד בסצנות הריקוד. ההשפעה של הגל הצרפתי החדש על סרטיו של לפיד ניכרת לאורך כל הקריירה שלו, אבל לפיד היה מספיק שונה כדי שזה לא ירגיש כמו חיקוי. ב"הברך", הקו הזה נחצה, ומה שהיה פעם השפעה, הופך לגרסה חיוורת לקולנוע של גודאר - כשהכל מלווה במשחק חסר מעוף.

בצד החיובי, הפן האישי בסרט, שעוסק ביחסים של י' עם אמו, עובד נהדר. במציאות לפיד איבד את אמו, העורכת האגדית ערה לפיד שגם ערכה את סרטיו "השוטר", "הגננת" ו"מיומנו של צלם חתונות", שנפטרה מסרטן. אותם רגעים שבהם מצלם י' סרטונים לאמו החולה, הם הרגעים האנושיים ביותר בסרט.

יש ב"הברך" גם ניסיון לא מרשים במיוחד של לפיד לפרק את המיתוס הישראלי של אחוות לוחמים, וגם ביקורת ארסית במיוחד שלו על הקהל הישראלי וצריכת התרבות שלו, אבל כמו לא מעט חלקים בסרט, זה מרגיש שהם חלק ממנו בשם ההטרלה ולא בשם האמירה. אין לי לרגע ספק שהסרט הזה של לפיד הגיע ממקום של כאב ואכפתיות מהמצב במדינה, אבל התוצאה הסופית לא מצליחה לעורר הזדהות או לעצבן (כפי שהבמאי רצה), אלא בעיקר לשעמם.