ב"מכונת המחץ" דוויין ג'ונסון סוף סוף משחק באמת. לא בטוח שזה מספיק

הוא שרמנטי, כריזמטי, נחמד וחייכן - אבל אם יש תלונה אחת שאפשר להפנות כלפי דוויין "דה רוק" ג'ונסון ולא להרגיש רע אחר כך, היא שבכל סרט הוא ליטרלי משחק את עצמו. אקשן, קומדיה, קומדיות-אקשן או סתם רימייקים לא מוצלחים סטייל "ג'ומנג'י" - ג'ונסון הוא הקינג של הטייפקאסטינג. אממה, יש מצב שהשנה הנוכחית תסמן מפנה חיובי בקריירה של המתאבק לשעבר, עם תפקיד אופי-דרמטי ראשון - וזה קורה ב-"מכונת המחץ" (The Smashing Machine) שעלה בסוף השבוע לאקרנים.

הסרט הוא פרי יצירתו של בני ספדי, שבדרך כלל משתף פעולה עם אחיו ג'ושוע כחלק מהצמד "האחים כהן של סרטי האינדי". הפעם בני כתב, ביים, הפיק וגם ערך את הפרויקט האישי שלו, שאף הניב לו את פרס הבמאי בפסטיבל ונציה האחרון.

לריאיון עם דוויין "דה רוק" ג'ונסון ב-mako

ב"מכונת המחץ" בני ספדי לקח את סיפורו של מארק קר, מחלוצי ענף ה-UFC (אליפות הלוחמה האולטימטיבית) ועיבד אותו לסרט שעלילתו נפרשת לאורך שלוש שנים. את קר הצעיר מגלם ג'ונסון בן ה-53 בתוספת פריזורה מלאכותית ופרוטזת אף בולטת, כשלצדו אמילי בלאנט מגלמת את דון סטייפלס, חברתו של קר ובעתיד אשתו. העלילה מתחקה אחר עלייתו של המתאבק לטופ בשנותיו הראשונות של הטורניר ומתמקדת בין היתר בתקופת התמכרותו למשככי כאבים.

טרם הירידה לפרטי פרטים וניתוחים מרחיקי לכת, ראוי לציין לחיוב משמעותי ונטול ציניות את דוויין ג'ונסון. האיש, הקרחת והשרירים עושה בסרט הזה עבודה מאומצת כפי שלא עשה מעולם באף סרט אחר. להיתלות על בניינים בוערים, להרביץ לפושעים או לחשוף שרירי חזה - זה החלק הקל. הקושי האמיתי הוא להגיש דמות דרמטית באופן משכנע ללא מניירות מיותרות ומוגזמות. ובכן, נראה שהסלע הבין את המשימה שספדי הטיל עליו, וסוף סוף אפשר לומר שהוא שחקן.

מסתבר שלג'ונסון יש יכולות לא רעות ומנעד הבעות פנים רחב יותר מעוד חיוך מטופש והרמות גבה. עיקר הבעיה שלו טמון בבחירת התפקידים הגנריים, אלו שלוקחים אותו בכל פעם מחדש אל חופי המבטחים הצפויים ונטולי האתגר. הפעם, הוא לוקח את היכולות שלו עד לקצה הגבול ודווקא כשחקן אופי - להבדיל מראש עם שרירים מפוצצי סטרואידים וקאצ' פרייזים שלא מחזיקים מים. ובתור התוספת שתופסת, הכימיה של ג'ונסון עם בלאנט (בתפקיד חביב ולא יותר) מורגשת היטב ומכניסה עומק למערכת היחסים של בני הזוג.

אבל היכולות המפתיעות שג'ונסון מביא אל המסך לא מספיקות כדי לפאר ולהלל ולשבח את "מכונת המחץ". במאקרו, לא בטוח שהסיפור של מארק קר הוא הדבר הכי מעניין שיש בסביבה והתסריט של ספדי רק מאשש את הטענה הזו. הבמאי מציג את קר הצעיר כטיפוס שלא ידע לנהל את הרגשות שלו או להתמודד עם הפסדים. מנגד, אין שום אסמכתא לזה חוץ מרגע אחד של בכי. גם הפרק השחור בחייו של קר שבו התמכר למשככי כאבים, נכנס לגמילה ויצא בן אדם חדש (וקצת טרחן), לא מקבל משקל ראוי שהיה עשוי להגדיל את האפקט הדרמטי והמורכבות של "מכונת המחץ".

ספדי כמעט ולא מתעכב על החלק הזה או מנתח אותו, אלא רק מעביר אותו הלאה כמו עוד דף באלבום. הבחירות האלה מותירות את קר כדמות אניגמטית ולא מפוענחת. בהמשך לזה, "מכונת המחץ" הולך בדרך כל ביופיק ספורטיבי וסאחי, כולל מונטאז' האימונים הדרוש. הנוסחתיות הזו מרדדת אותו לכדי סרט עמוס בסצנות אנמיות שלא דורשות השקעה רגשית מצדו של הצופה. בסוף, ליצירה חסרים קילוגרמים של סנטימנט שהיו הופכים אותה מסרט קטן בניחוח אינדי לפיצ'ר מנצח באמת.

כמו המון סרטים שקדמו לו, גם "מכונת המחץ" מעלה ניחוחות של סטרימינג אנד צ'יל. בסוף, הוא עוד סרט על עוד ספורטאי - במקום על אגדת ספורט שהייתה באמת. ספדי לא ניסה כנראה להביא איזושהי בוננזה שתשנה את חוקי המשחק של הז'אנר, אבל בשלב כזה בקריירה, מותר לדרוש ממנו קצת יותר. בסופו של דבר ולמען ההגינות, הצפייה ב"מכונת המחץ" לא משעממת ואפשר אפילו לומר שהיא מעניינת. הבעיות מתחילות להתעורר כשהיא לא מצליחה לעורר אפקט רגשי בקרביים. אבל עם כל החסרונות, צריך לזקוף לזכותו של ספדי דבר חשוב ועיקרי שאף אחד לא הצליח להשיג לפניו: הוא הבמאי הראשון שאשכרה הצליח לגרום לדוויין ג'ונסון לשחק באמת.