"חרדת סירוס" הוא סרט מיני ובוטה. קצת מצחיק והרבה מאכזב

גנאדי טרטקובסקי הוא מכונת להיטים בלתי-נלאית בעולם האנימציה. ליוצר היהודי יש כישרון אסלי מלידה להמציא, להפיק ולביים סדרות שהופכות לבוננזות סנסציוניות של רייטינג ושל כסף. "המעבדה של דקסטר" ו-"סמוראי ג'ק" הן שתי פנינות בוהקות ברזומה שלו, שהפכו אותו לג'וקר של רשת Cartoon network. וכדי לחזק את מעמדו, הוא גם ביים מספר פרקים ב"בנות הפאוור פאף" האייקונית, ועמד מאחורי סדרת האנימציה "מלחמת הכוכבים: מלחמת המשובטים". בקיצור - טרטקובסקי לא צריך להוכיח כלום לאף אחד.

עלייתו של "חרדת סירוס"(FIXED), סרט האנימציה החדש בבימויו, שעלה בשבוע שעבר לנטפליקס (וכבר התברג בטופ 10 שלה), מעלה את רף הסקרנות. בפינה אחת, יוצר מוכשר ברמות עם רקורד מרשים שאינו ניתן לערעור. בפינה השנייה, סטודיו האנימציה של אולפני סוני, שמייצר בעקביות להיטים מפתיעים, ביניהם סרטי "ממד העכביש" ו"ציידות השדים של הקיי פופ", שהפך לתופעה תרבותית מאז שנחת בספרייה של נטפליקס. אז עם שני חתנים כאלה מוצלחים - מה כבר יכול להשתבש?

בעלילת "חרדת סירוס" (תרגום עברי שמרגיש כמו סירוס בפני עצמו) אנחנו פוגשים את בול (בדיבובו של אדם דה-ויין), כלב מעורב וחרמן טילים, שמנצל כל הזדמנות אפשרית לפרוק עול על כל מה שזז. בול מאוהב בהאני (קתרין האן), כלבה גזעית וסקסית שמתכוננת לתערוכת כלבים גדולה. וכמו כל רווק ממוצע וחסר ביטחון, גם לבול יש להקה נאמנה ששומרת עליו: רוקו (אידריס אלבה) הבוקסר הקשוח, פץ' (פרד ארמיסן) התחש האינסטגרמי ולאקי (בובי מויניהן) ביגל חביב אבל דבילי להחריד. אחרי יותר מדי תקריות מביכות, הבעלים של בול מחליט לשלוח אותו לסירוס. כשהוא קולט שהגיע הזמן להיפרד מצמד אשכיו לנצח, בול יוצא למסע לילי פרוע כדי להיאחז בגבריות שלו לעוד רגע אחד אחרון.

"חרדת סירוס" הוא מסוג הסרטים שכדאי לומר מילה טובה על סגנון האנימציה שלהם, לפני הניתוח העלילתי. בשנים שבהן העכבר, המקלדת, תוכנת התלת-ממד ושורות הקוד שולטים כמעט לחלוטין על עולמות ההנפשה, הבחירה באנימציה קלאסית היא מבורכת ומרעננת. זוהי גישה נכונה וחכמה של טרטקובסקי שמתכתבת עם הבוטות של הסרט, בשילוב סגנונות האנימציה הפרועה של הלוני טונס עם הסרטים הקלאסיים והמלוטשים מבחינה אסתטית של דיסני. וואלה, זה עובד. הסטיילינג של "חרדת סירוס" הוא מהמרשימים שנראו בשנים האחרונות: צבעים חיים ופריימים שרצים חלק במעברים והופכים אותו לפיצ'ר זורם וקולח מבחינה ויזואלית.

עלילתית, זו לא יצירה יומרנית שוברת מוסכמות, שוחטת פרות קדושות או דוחפת אצבע לעין בקטע מציק ומעצבן - "חרדת סירוס" הוא סרט פשוט ובוטה שנוצר נטו כדי לבדר. בחלק מהזמן זה עובד וקצת מצחיק, אבל ברובו, "חרדת סירוס" סתם משייט בניוטרל, עם בדיחות וגאגים שעומדים על קצה הלשון ולא מצליחים לצאת החוצה ולהתפוצץ. מגרש משחקים חסר גבולות שמצויר ביד חופשית הוא המקום המושלם וכר פורה להתפרע ולהתחרע בלי מעצורים (במיוחד בסרט מדורג R), אבל טרטקובסקי נשאר סטטי בתסריט שמלא בבדיחות סבירות ובינוניות. גם מסע הגיבור החרמן והשבלוני לא מרים אותו לגבהים מעניינים. אין כאן יותר מדי הפתעות (אם בכלל), טוויסטים או אלמנטים עלילתיים שמזיזים משהו למישהו. בפועל, זה מסרס עוד יותר את האפקט הקומי הדליל של הסרט, שמנסה להיתלות על בדיחות מוכרות וקלישאות על גבריות דרוסה, פגומה ומסורסת, פלוס גימיקים מיניים, כלבים בי-סקסואליים ומשחקי מילים שנגועים במיניות מופרזת (כביכול) עד מעל לראש.

ל"חרדת סירוס" היו את כל הקלפים המנצחים על השולחן: יוצר אנימציה עילאי, אולפן שמייצר להיטים מונפשים ללא הפסקה וצוות מדבבים שנשמע מצוין על הנייר (בפועל הם עושים עבודה סבירה). תכלס, יש כאן סרט קצת מצחיק והרבה מאכזב, שמישהו השכיב על משטח הנירוסטה בקליניקה של הווטרינר, הרדים אותו וחתך לו את הביצים - תרתי משמע. כשמו כן הוא, "חרדת סירוס" הוא סרט מסורס, שמפחד ללכת עד הסוף ולחדור עמוק אל מעבר לדימויים המיניים הצפויים שהוא מפזר בכל רגע נתון ונשאר תקוע.