"10 קילו קוקאין": אין רגע משעמם אחד בסיפור של שרון יצחקי

הסיפור של שרון יצחקי, שנכלאה בבוליביה בעקבות עסקאות סמים של בן זוגה, הוא ללא ספק סיפור ששווה לעשות עליו סרט. יצחקי עצמה כתבה רומן אוטוביוגרפי, שהפך בשעתו לרב מכר, ובאשר לגרסה הקולנועית - מי שהרים את הכפפה הוא הבמאי והמפיק דורון ערן ("נמס בגשם", "בגידה"), שרכש את הזכויות על הסיפור כבר לפני כמה שנים טובות. הסרט "10 קילו קוקאין", במימון ישראלי ואמריקאי, הצטלם בגואטמלה עוד לפני פרוץ המלחמה (תוך התמודדות עם אתגרים שונים, כמו רעידת אדמה והתפרצות הר געש); עכשיו, ואחרי שייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים ICARO, הוא מגיע לבתי הקולנוע.

הסיפור הוא כזה: שרון יצחקי (בגילומה של דניאלה קרטס מ"אדומות" ו"ימים נוראים"), צעירה ישראלית בשנות ה-20 לחייה, מבלה בבוליביה עם בן זוגה רוני. יום אחד הוא נעלם מדירתם ולא עונה לטלפונים; זמן מה לאחר מכן מגיעים לשם שוטרים, ומוצאים במזוודתה של שרון 10 קילו קוקאין. לטענתה, היא לא ידעה דבר על קיומם. מהרגע הזה החיים של הגיבורה מתהפכים - היא עוברת עינויים במחלק הסמים הבוליביאני, הופכת לכוכבת בתקשורת המקומית ונשלחת לכלא הנשים האכזרי "מירה פלורס", שם היא לומדת ספרדית כדי לשרוד, וסופרת את הימים עד שהסיוט ייגמר.

הסרט עוקב אחר המשפט המסוקר של שרון - ובמסגרת זו, גם אחר הקשר שלה עם עורך דינה הסבלני וטוב הלב - ובמקביל מלווה אותה לאורך השנים בבית הכלא: החל מהימים הראשונים שלה שם, כשהייתה מפוחדת וסבלה מהתעללות מידי ה"אמא" של הכלא; דרך תקופת השיא שלה, כשהצליחה להפוך מקורבן של הקרטל של לה פאס לדמות בכירה בו ונהייתה לסוחרת סמים ומאהבת של ראש הקרטל; ועד לרגעי השפל, כשהגיעה לתהומות של ייאוש והתמכרה בעצמה לקוקאין. בנוסף מתעמק הסרט בקשרים המשמעותיים שיצרה שרון בתקופתה בכלא, במיוחד עם שותפתה הטרנסג'נדרית לחדר טרי ועם הילדה לנה, שאותה אימצו שרון וטרי לאחר שאמה, אסירה גם היא, מתה בעקבות שימוש בסמים.

"10 קילו קוקאין" הוא סרט לא קצר - אורכו שעתיים פחות ארבע דקות - ולמרות זאת, הוא לא מתיש או מעייף. ההפך הוא הנכון: מדובר בסרט סוחף וקצבי, שאין בו רגע משעמם אחד. משהו חשוב קורה בכל רגע נתון. כמובן שהסיפור של יצחקי מרתק בפני עצמו, אבל יש להניח שחלק מקווי העלילה הומצאו או הוקצנו לשם הדרמה. זה כמובן בסדר בפני עצמו, כי אף סרט לא נאמן לגמרי לסיפור האמיתי שעליו הוא מבוסס, אבל במקרה של "10 קילו קוקאין" נשאלת השאלה כמה רחוק אפשר ללכת. זה לא בהכרח נוגע לסוגיית האמינות (אנחנו לא יודעים מה באמת קרה שם בכלא, וזה גם לא כל כך משנה), אלא לסוגיות שקשורות לקולנוע נטו. במילים אחרות, אפשר ורצוי היה לעדן קצת פה ושם, והסרט עדיין היה משאיר אפקט על הצופים. זה נכון למשל במקרה של סצנות גרפיות למיניהן, שהיו מזעזעות מספיק גם בלי המראות הקשים, או של סצנות הכוללות עירום, כשהעירום לרוב לא באמת הכרחי לקידום העלילה או להבנתה.

ככה או ככה, "10 קילו קוקאין" הוא בהחלט סרט שמדביק לכיסא, גם אם הוא משתמש לעיתים בפרובוקציות על מנת לעשות זאת. עוד גורם לכך הוא האופי התזזיתי ורווי הטוויסטים של הסרט: במונחים המקובלים - ובהתאם לז'אנר שאליו הוא משתייך - זה סרט שמונע על ידי העלילה, ולא על ידי הדמות. הדגש הוא על מה שקורה ולא על מי שזה קורה לו. ההתפתחות הרגשית של הדמויות חשובה, אבל היא רק תוצר של האירועים, והעלילה לא נובעת מהדמויות אלא הן נובעות ממנה. זה לא דבר רע בהכרח, כי אף אחד לא ציפה מ"10 קילו קוקאין" להיות דרמה קטנה ואישית, אבל אפשר לומר שהסרט כן היה מוצלח יותר אילו היה צולל עמוק יותר בנפשן של הגיבורות שלו. גם בסופו עוד לא ממש ברור מי היא שרון יצחקי כאדם, מעבר למצב המוטרף שהיא נקלעה אליו.

בהקשר הזה צריך לציין גם את דמותה של ה"אמא" של הכלא, עוד דמות בעלת פוטנציאל לא ממומש: היא מוצגת בתור הרעה האולטימטיבית, אבל היה מעניין יותר דווקא אילו היא הייתה דמות מורכבת, כזו שאפשר לשנוא אבל בו בעת לחוש כלפיה אמפתיה. ובכל זאת, לונא מנסור ("פאודה") שמגלמת אותה עושה עבודה מצוינת עם החומרים שניתנו לה. זו הזדמנות לציין שרבים מכוכבי הסרט הם שחקנים ישראלים: מלבד מנסור וקרטס, מככבים ב"10 קילו קוקאין" גם תום גרציאני (שמגלם את רוני), ליעוז לוי (שמגלמת את טרי), מאיה עשת (שמגלמת את דיאן, שותפתן לחדר של שרון וטרי, ונותנת הופעה מרשימה), וגם אייל רוזלס (שמגלם את עורך דינה של יצחקי).

בשורה התחתונה, "10 קילו קוקאין" הוא סרט לא רע. הוא אינו סרט מופת, כי הוא לוקה לעיתים באובר-דרמטיזציה ובשטחיות (איכשהו התכונות האלה מתקיימות בו במקביל) - אבל הוא כן סרט מותח, מסעיר ומרגש, שמספר סיפור חד פעמי.