"אהבת חייך": דרמה רומנטית עם נקודת חוזקה בלתי צפויה

שלוש השנים האחרונות היו קשות, קשות מאוד, עד כדי כך שכמעט ושכחנו מה קרה לפניהן - למשל, את העובדה שב-2020 פרצה מגפה עולמית ששינתה את החיים מקצה לקצה. ואכן, בזמן שחלף שכחנו גם את ההשפעות של אותה מגפה על תעשיית הטלוויזיה והקולנוע, בפרט את התופעה שאותה מקובל לכנות "סרטי קורונה" - סרטים שהתמודדו בעצמם עם המגפה (באמצעות לוקיישנים מצומצמים, לדוגמה) או שתיארו את ההתמודדות איתה (באמצעות עלילות שהיא נמצאת במרכזן). ואם חשבתם שמדובר בז'אנר תקופתי שכבר לא יחזור, הסרט החדש "אהבת חייך" (Love of Your Life) מוכיח אחרת - כשהוא שם את הקוביד הארור בלב הסיפור.

"אהבת חייך", דרמה רומנטית בבימויה של רייצ'ל מוריסון, הגיע לבתי הקולנוע בארה"ב מוקדם יותר החודש, ולענקית הסטרימינג אמזון פריים בסוף השבוע האחרון. הגיבורה שלו היא מאיה (מרגרט קוואלי, "יופי מסוכן", "עוזרת בית"), אחות צעירה מבוסטון שמושקעת בעבודתה בבית חולים. העלילה מתחילה כשהיא פוגשת לראשונה את צ'ארלי (גבריאל באסו, "סופר 8", "סוכן הלילה"), בחור חייכן ומקסים שממנו היא קונה שידה משומשת. המיט-קיוט הזה מתגלגל, כצפוי, למערכת יחסים סוחפת ומרגשת: מאיה אף מכירה את הוריו של בן זוגה, והוא מכיר את חברה הטוב ביותר (פטריק שוורצנגר, "הלוטוס הלבן"). הם מתחתנים ומתחילים לדמיין את עתידם המשותף, אבל אז מגיעה התפנית.

התפנית היא מגפת הקורונה, שמאלצת את מאיה לבלות את רוב זמנה בבית החולים. מתוך דאגה לבריאותו, היא מבקשת מצ'ארלי לעבור לגור אצל הוריו, אבל הוא מתעקש להישאר איתה. אזהרת ספוילר (למרות שכל זה קורה במערכה הראשונה של הסרט): צ'ארלי האסתמטי נדבק בנגיף ומת זמן קצר לאחר מכן. מאיה ההרוסה עוזבת הכל - את הבית, את העבודה, את העיר - ויוצאת לטייל בעולם. המסע שלה כולל תכליתו בריחה מהלב השבור, מהזיכרונות הרודפים ומייסורי המצפון, אבל במהלכו היא נאלצת להתמודד עם ההיבטים השונים של האבל ולהתעמת עם האנשים שהיא השאירה מאחור. היא גם מכירה את פליקס (ארון פייר, "רבל רידג'"), גבר גרוש ואב לילדה, ובודקת את אפשרות קיומה של אהבה חדשה בחייה.

כפי שאולי אפשר להבין מהתקציר הנ"ל, "אהבת חייך" הוא לא סרט רומנטי במשקל נוצה, אלא דרמה כבדה ומעיקה (וזה ממש לא דבר רע - זה פשוט משהו שכדאי לדעת מראש). כמו כן, זה לא סרט על זוגיות כמו שזה סרט על התמודדות עם אבל ועם אשמה. בהקשר הזה צריך לומר: בכל הנוגע לאהבה ולתיאור שלה, הסרט לא ממציא את הגלגל, ואומנם החזות שלו היא של סרט איכות מתוחכם, אבל בפועל הוא מלא בקלישאות מעייפות; דימויים שכבר ראינו ומשפטים שכבר נוסחו. סיפור ההתאהבות של מאיה וצ'ארלי הוא מושלם עד כדי בלתי מעניין - ולא, המוות שמגיע בהמשך לא מצדיק את הרומנטיזציה המוגזמת של מערכת היחסים עצמה. מאיה בגילומה של קוואלי היא בחורה יפהפייה וחכמה וגם די מלנכולית, ששובה, כך נדמה, את ליבו של כל גבר שפוגש בה. טיפוס מסוים של אישה שקיים בסרטים יותר מאשר שהוא קיים במציאות.

מעלותיו של הסרט, אם כך, הן לא באופן שבו הוא מציג אהבה רומנטית (את הקונספט של אהבה רומנטית בכלל, ואת האהבות הרומנטיות בחייה של מאיה בפרט). החלקים המוצלחים ביותר שלו הם דווקא אלה שעוסקים באשמה שאוכלת את הגיבורה, שאחראית במידת מה למותו של בן זוגה. היחסים הכי מעניינים, במובן הזה, הם לא אלה של מאיה ושל מאהביה, אלא אלה של מאיה ושל חמותה רות (קתרין קינר, "להיות ג'ון מלקוביץ'"). השתיים חולקות סצנות משותפות בודדות, אבל אלה הן ללא ספק הסצנות החזקות ביותר בסרט: כש"אהבת חייך" משאיר מאחור את "האהבה המושלמת" ואת "האבל המושלם", ומפנה מקום למבוכה ולכיעור ולטינה. אלה הרגעים שבהם הסרט מגיע לשיא האנושיות שלו, הרגעים שמשאירים את החותם הכי משמעותי.

ומה בנוגע להופעות המשחק? אי אפשר שלא לציין לרעה את פטריק שוורצנגר, שהיה מעולה ב"הלוטוס הלבן" אבל כאן לוקח את הגמגום האופייני של הדמות שלו צעד אחד רחוק מדי. מרגרט קוואלי היא הליהוק המתבקש לתפקיד והיא אכן עושה בו חיל, אם כי הכוכבת האמיתית של הסרט הזה היא בכלל קתרין קינר, וקו העלילה שלה הוא סיבה טובה מספיק לצפות ב"אהבת חייך". אבל, כאמור, מדובר בסרט מדכא במיוחד, ורצוי לצפות בו רק כשמגיע מצב הרוח המתאים.