"שותפות" הוא סרט חמוד - שהופך פתאום למטורלל

עסקת הענק של נטפליקס ואדם סנדלר היא כנראה אחת המשתלמות ביותר בתולדותיה של ענקית הסטרימינג, ולאורך הזמן היא הניבה סרטים מצליחים כמו "תעלומת רצח" (1 ו-2), "השיחוק" או "יובי יציל את האלווין". היא גם משמשת קרקע נוחה להתנסויות עבור בנותיו של סנדלר: סיידי וסאני הופיעו בתפקידים קטנים בסרטיו של אביהן כבר כשהיו ילדות, אבל בשנים האחרונות, ועם התבגרותן, הן החלו לככב גם בתפקידים ראשיים. סאני הייתה הראשונה, כשהובילה את הסרט "את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", שהפיק סנדלר עבור נטפליקס ב-2023; ועכשיו תורה של סיידי ליהנות מאור הזרקורים: בתו הבכורה של הקומיקאי מככבת בסרט החדש "שותפות" (Roommates), שהגיע למסך בסוף השבוע.

סנדלר הצעירה מגלמת כאן את דבון - נערה מקסימה וחכמה אך נטולת חברים, שבדיוק סיימה את התיכון וחוששת להיות בודדה גם בקולג'. איכשהו, החנונית הזו מצליחה להתחבר עם הבחורה הכי מגניבה בסביבה, סלסט (קלואי איסט, "הפייבלמנים"), ובצעד אמיץ היא מציעה לה להיות שותפתה לחדר. סלסט נענית בשמחה; השתיים מפתחות חברות נאמנה, ואיך לא, נהנות מכל המסיבות המופרעות שיש למעונות להציע. דבון נפעמת מהביטחון העצמי הבלתי-מתאמץ של סלסט, מאישיותה ההרפתקנית, מהקלות שבה היא משיגה את מה שהיא רוצה. אבל עם הזמן סלסט מתחילה - איך לומר - לעלות לדבון על העצבים.

במילים אחרות, הפערים בין השתיים - שקסמו לדבון בתחילת הקשר - נראים לה כעת בלתי ניתנים לגישור. היא מסודרת וסלסט מבולגנת; היא אחראית וסלסט, ובכן, לא ממש; היא אדם מרצה, וסלסט עושה מה שבא לה בלי לחשוב על ההשלכות. גם סלסט עצמה מתחילה לנטור לדבון טינה, במיוחד בשל נסיבות החיים השונות של כל אחת מהן: דבון מגיעה ממשפחה אוהבת וקרובה (וכן, גם אמידה), וסלסט מגיעה ממשפחה מפורקת וקשת יום. כל הגורמים האלה ממוטטים לאט לאט את החברות שלהן, כשהן נקלעות למלחמת פאסיב אגרסיב איומה - כזו שלא תיגמר עד שהן לא ידברו כמו שצריך.

אפשר היה לחשוב שהסרט יסתיים עם הבנה הדדית, השלמה וחיבוק - ואכן, כל הסימנים מעידים שלשם הוא הולך. אבל אז, הוא לוקח פנייה חדה - חדה עד כדי כך שלא ברור אם מדובר בהחלטה מכוונת או בתאונה. בלי לספיילר ממש, נגיד את זה ככה: "שותפות" נראה ומתנהג כמו דרמה קומית קלישאתית על חברות, אבל במערכה האחרונה שלו - ועם ההסלמה בקשר של דבון וסלסט - הוא זונח את הז'אנר של עצמו, ומתקרב יותר למחוזות הנונסנס. הדינמיקה המורכבת והרבודה של הדמויות, הוויכוחים הקטנים, הניואנסים הדקים - כל אלה נעלמים כלא היו, ומחליף אותם מופע מטורלל וקיצוני שאי אפשר לצפות לו. מה גם שמסרט שמובל על ידי שתי גיבורות, ששתיהן לא מושלמות אבל כן מעוררות אמפתיה, "שותפות" הופך לסרט שבו יש טובה מובהקת ויש רעה מובהקת. בקיצור, הוא הופך לסרט אחר לגמרי.

יש כמה שאלות שצריך לשאול בהקשר הזה: האם "שותפות" צריך היה להמשיך ללכת במסלול המסומן, ולהיחתם עם סיום שהוא צפוי אך מתבקש ומרגש? או שדווקא צריך להצדיע למפיקי הסרט על הסיכון שהם לקחו, ושבאמצעותו הם הבדילו את "שותפות" משלל סרטים אחרים בעלי עלילה דומה? וגם: האם מדובר באובדן כיוון או דווקא בסטייה מחושבת? מודה, עוד לא הצלחתי להבין אם אני אוהבת את התעלול של "שותפות" - אם כי אני נוטה ל-לא. אולי זה כי אני שמרנית מדי, ואולי זה כי הסרט לא מספק הצדקה של ממש לשטויות שהוא עושה: אפקט ההפתעה מושג, אבל לא מתחבאת מאחוריו שום אמירה. ומצד שני, עצם העובדה ש"שותפות" מעורר את הדיון הזה היא סימן כלשהו - מפוקפק ככל שיהיה - להצלחה.

בכל מקרה, גם אם העלילה של הסרט לא שווה את הצפייה בו, השחקנים בהחלט שווים אותה. בקאסט של "שותפות" תמצאו כל שחקן קומי מוערך שתוכלו לחשוב עליו: ניק קרול ("פה גדול") ונטשה ליון ("בובה רוסית") מגלמים את ההורים החונקים אך המתוקים של דבון; קרול קיין ("קימי שמידט") מגלמת את הסבתא האקסצנטרית שלה; ג'נין גרופלו היא את המרצה האהובה - וזה לא הכל: שרה שרמן ("סאטרדיי נייט לייב"), סטורם ריד ("אופוריה") ואייבי וולק ("אנורה") אחראיות לסיפור המסגרת (המיותר, למען האמת) של הסרט, ופרנצ'סקה סקורסזה (כן, הבת של) וג'וש סגארה ("אבוט אלמנטרי") מגיעים גם הם להופעות אורח. וכמובן, יש תפקיד קטן גם לאדם סנדלר עצמו. צריך לומר: כמו כל קומדיה על דור אחד שנעשית על ידי דור אחר, ההומור ב"שותפות" לא קולע. הוא מנסה ללכוד את האסנס של ג'ן זי ובפועל הוא קצת מקרטע. אבל הקאסט כל כך מרשים שזה כמעט נסלח.

דבר אחרון - כי חובה לציין לטובה את סיידי סנדלר. אומנם היא קיבלה את התפקיד אך ורק בשל היותה נפו בייבי, וזה כן קצת מעצבן, אבל האמת שהיא מוכיחה את עצמה כשחקנית לא רעה. ולשורה התחתונה: האם "שותפות" הוא סרט טוב? ובכן, הוא לא סרט רע, אבל יותר מהכל - הוא סרט מוזר. קחו את זה לאן שתרצו.